ראחים סטרלינג לא הבריק בניצחון של אנגליה על טוניסיה, אבל כמו כל שחקן או ספורטאי שמתראיין ל"פליירס טריביון" הוא הגיע עם סיפור מרגש במיוחד. אוהדי ליברפול, באופן די טבעי יש לומר, לא אוהבים את השחקן שערק למנצ'סטר סיטי, אבל הם בוודאי ישמחו לשמוע שביתו בת ה-6 (סטרלינג רק בן 23, אז תעשו את החשבון לבד) מעריצה את מוחמד סלאח. "ביום שבו זכינו באליפות והגענו למאה נקודות הבת שלי רצה בבית ושרה על סלאח, היא אוהדת של ליברפול. נשבע לכם באלוהים. היא רצה כמו אבא שלה ושרה מו סלאח, מו סלאח, מו סלאח. סלאאאח. המלך המצרי. לא הייתם מאמנים".
סטרלינג פתח את הלב וסיפר שאביו נרצח בג'מייקה כשהיה בן שנתיים וזה עיצב את חייו. אימו החליטה להגר לאנגליה ובגיל חמש עבר להתגורר ליד וומבלי בלונדון. אמו עבדה כמנקה בבתי מלון כדי לממן את לימודיה וראחים הצעיר עזר לה לנקות את השירותים במלון סטונברידג'. לדבריו: "כשהלכתי לבית הספר הייתי שובב גדול. לא הייתי מוכן לשמוע את מה שהמורה אמרה ושיגעתי את אמא שלי. כל מה שהיה אכפת לי זה להעמיד פנים שאני רונאלדיניו. האמת ששלחו אותי לכיתה טיפולית עם שלושה מורים ושישה תלמידים. בסוף הבנתי שאני רוצה להיות כמו כולם".
בשלב הבא הוא שאל את עצמו מה הוא אוהב לעשות הכי הרבה והתשובה הייתה לשחק כדורגל. "הצטרפתי לקבוצה בליגת יום ראשון וזה שינה את חיי. הפכתי לאובססיבי רק לכדורגל. בגיל 10 פולהאם וארסנל רצו אותי. רציתי לארסנל כי זו קבוצה גדולה, אבל אמא שלי חתולת רחוב אמיתית אמרה לי שלא כדאי לי. 'אם תלך לשם יהיו עוד 50 שחקנים כמוך. לך למקום בו תוכל להתקדם'. היא אמרה ושכנעה אותי להצטרף לקווינס פארק ריינג'רס. הייתי צריך לקחת שלושה אוטובוסים כל יום ותמיד אמא או אחותי ליוו אותי. ביליתי שעות על האוטובוס אדום עם שתי קומות. אחותי ואמא שלי הקריבו את עצמן למעני".
ממנקה שירותים לכוכב נבחרת אנגליה. סטרלינג במדי ליברפול (Gettyimages)
על וומבלי החדש שהוקם אז מתחת לבית שלו: "הייתי משחק בחצר כדורגל ורואה פתאום את הקשת הגדולה של וומבלי מולי. הייתי בן 14 ויום אחד המורה קלטה שאני לא מקשיב לה אז היא אמרה לי 'אתה באמת חושב שהכדורגל יהיה ההצלחה שלך? מיליונים חולמים כמוך'. היא שאלה מה עושה אותי מיוחד מאחרים וזה נתקע לי בראש. רציתי להראות שאני מיוחד".
חודשיים לאחר מכן קיבל זימון לנבחרת אנגליה עד גיל 16 וכבש צמד נגד צפון אירלנד, המשחק שודר בטלוויזיה. "כשחזרתי לבית הספר המורה הזאת פתאום הפכה לחברה הכי טובה שלי". בגיל 15 ליברפול כבר רצתה אותו, אבל זו הייתה נסיעה של שלוש שעות מלונדון, אך בסוף זה קרה. "אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת כי היו הרבה דקירות ואלימות בשכונה שלנו. במשך שנתיים התנהגתי כמו רוח רפאים. כל רגע פנוי שהיה לי חזרתי הביתה לראות את המשפחה. המועדון שיכן אותי עם זוג מבוגר שהתייחס אליי כאילו הייתי הנכד שלהם. כל בוקר הבייקון חיכה לי. כל מה שרציתי היה לקבל חוזה יפה כדי להוציא את אמא שלי מהעוני וביום שקניתי לה בית, זה היה היום הכי מאושר בחיי. הייתה לנו תקופה של שנתיים שעברנו מבית לבית והיום אני יודע שהיא נאבקה עבורי".
היחס שהוא מקבל מהתקשורת: "יש כאלה שאומרים שאני אוהב יהלומים, אוהב להראות את עצמי ואני לא מבין מהיכן זה מגיע. זה עצוב שיש אנשים שעושים לך כזה עוול. פעם הייתי לוקח ללב ואומר לאימי למה הם נטפלים אלי, אבל כל עוד אימי ואחותי חיות בלי מתח זה מספיק לי. לפני 15 שנה עוד היינו מנקים שירותים ביחד אז מגיע לנו קצת אושר".
לדבריו הקטע הכי מטורף בחייו היה כששיחק לראשוונה בוומבלי ונסע עם האוטובוס של הנבחרת וראה מהחלון את הבית בו גדל. "ראיתי את הבית של חבר שלי, את החניון בו הייתי משחק. את הפינה בה פעם ראשונה ניסיתי לדבר עם נערה. את הגינה בה חלמתי יום אחד שאהיה כדורגלן נבחרת. אנגליה היא עדיין מקום בו ילד שובב חולם חלומות ומגשים אותם".
"כשחזרתי לבית הספר המורה הזאת פתאום הפכה לחברה הכי טובה שלי" (AFP)
מה דעתך על הכתבה?