השבוע נפתח לאחר שני הפסדים, אחד מהם בדרבי. אי אפשר להגיד שלא הייתה אווירה קצת שונה בעיר מאז שהגעתי. זה לא שהאוהדים איבדו אמון או כועסים על השחקנים או על מוריניו, פשוט הציפיות גדולות כיום כלפי הקבוצה וזה טבעי שאחרי שהקבוצה מתחילה לזייף יתחילו קצת דיבורים. האוהדים ידעו שיש משחק מול ווטפורד: ניצחון, והכל יישכח. הפסד, והתקשורת כבר תתחיל לעצבן. ועוד יש 3 משחקים השבוע (גביע הליגה באמצע שבוע).
בצהרי היום, המשחק כבר עמד להתחיל. כיוון שזהו משחק חוץ, הברים החלו להתמלא בחולצות אדומות והאלכוהול נמצא בדם של לא מעט אנשים. בשידור כבר הראו את ההרכב ואיך שראו שראשפורד פותח, האוהדים מחאו כפיים. רואים כאן כמה אוהבים את הצעיר הזה.
שריקת הפתיחה. יונייטד בחולצות האדומות תקפה ימינה. במהלך המשחק היה קשה לא להתייחס לאיבודי הכדור של רוני. הוא לא היה במשחק וכנראה שזה השפיע רבות. לאחר השער התחיל קצת הלחץ לפעול. היו כמה אוהדים בודדים עצבניים, אבל הרוב המשיך לעודד. הם התנהגו כמו אוהדים אמיתיים. השער של ראשפורד נתן הרבה אוויר, אבל לקבל גול בדקות האחרונות החזיר את הלחץ, שגבר אחרי שני הפסדי ליגה ואחד באירופה. כנראה שאוהדי יונייטד רגילים מתקופת פרגי, לא להפסיק לצפות לאיזה גול או אפילו שניים בדקות האחרונות. זהו, נגמר המשחק בעוד הפסד. האדומים נשארו עוד בפאב, נראה שלא מיהרו הביתה.
השבוע המשיך לעוד משחק. הקבוצה נסעה לנורת'המפטון למפגש במסגרת גביע הליגה. לאחר הניצחון נערכה ההגרלה. עוד דרבי ועוד באולד טראפורד. חוויה. האוהדים כבר רואים הזדמנות להחזיר את הכבוד.
התקשו ללכת הביתה. אוהדי יונייטד (עומרי ליבר)
שבת הגיעה וסוף סוף משחק בית. הזמנתי מקום במסעדה של המועדון, כדי לראות איך זה ועד כמה זה פלצני. המסקנה: פלצני מאוד. אומרים להגיע למגרש הקריקט שסמוך לאיצטדיון (ליד תחנת הtram-)' שם אתה מגיע לאולם כדי לקבל כיבוד ראשוני – סנדוויץ', קפה וכו'. רק אחרי המשחק אתה חוזר לארוחה המלאה.
משם הלכתי לאיצטדיון, עשרות אלפי אוהדים כבר היו שם. עליתי במדרגות הנעות לכיוון המושב שלי. פתחתי את דלת הכניסה ליציע וכרגיל השואו המטורף הזה. דקות אחדות לאחר מכן השחקנים עלו לכר הדשא להתחמם. שאגות עידוד מטורפות. הקהל יודע שהשחקנים צריכים אותנו. והנה, שריקת הפתיחה ושוב הציפיות גדולות. הפעם הייתה הרגשה שמשהו גדול הולך לקרות.
הייתה הרגשה אחרת (עומרי ליבר)
יונייטד פתחה עם הנעת כדור וחשש כבד לאבד כדור. אף אחד לא רצה להכעיס את הבוס. בינתיים, התחלתי לדבר עם האוהדים שמסביבי אחרי שזיהיתי בקלות שאין להם מבטא בריטי. משמאל אמריקני עם הבן שלו ומימין איראני עם חבר שלו. איזו שלישיה מעניינת.
קשה היה לי להתעלם מהעובדה הזאת והחלטתי שאני חייב להמשיך את השיחה. התחלתי בדברים רכים יותר על המועדון והקבוצה, אבל כל כך עניין אותי לדעת מה איראני ממוצע, אדם רגיל מהשורה, חושב על ישראל. האמריקני, כששמע שאנחנו מתחילים לדבר קצת פוליטיקה, החליף מקום עם הבן שלו על מנת לשבת לידנו. גם הוא רצה להיות מעורב.
אז הנה סיכום בנקודות קצרות: אין לו בעיה עם ישראל והוא חושב שאנחנו מדינה שמאוד תורמת לעולם; הוא לא רוצה איראן גרעינית; והוא מפחד שיצלמו אותנו ביחד. אני מאמין שזה מה שרוב האיראנים חושבים ומקווה שיצליחו להביע את זה כלפי הממשלות הבאות שלהם.
ואז קרן, אני מחליט לצלם ובדיוק גול! יונייטד עלתה ליתרון ואיזו שמחה ביציעים. כרבע שעה חלפה והנה עוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד. שלושה שערים בתוך 5 דקות. המחצית הסתיימה ב-0:4 ובאמת נראה היה שמשהו גדול הולך לקרות.
עם שחקן עבר ובלי אווירה. המסעדה של יונייטד (עומרי ליבר)
המחצית השניה נפתחה והאוהדים לא הפסיקו לעודד. צריך לתת קרדיט לא פחות לאנשי לסטר, שבפיגור 4:0 המשיכו לעודד ולשיר Champion ole Champion ole. בסוף נגמר 1:4 ומשם הלכתי לארוחה חגיגית. חזרתי לאיצטדיון הקריקט ושם חיכה לי מרטין, שחקן עבר שכבש את שער הניצחון בגמר הגביע מול קריסטל פאלאס ב-1990. האוכל ברמה גבוהה, יש חידון ורואים שהמקום מפואר. אבל עדיין, לרוב האוהדים שמתלבטים – עדיף להיות חלק מהעם ולאכול פיש אנד צ'יפס ליד האיצטדיון… האווירה שם יותר מורגשת.
וזהו. הסתיימה השבת והשבוע ורק נשאר להתכונן לעוד שבוע מעניין עם עוד 2 משחקי בית. הנה, הרעב שוב מתחיל.
הרעב שוב מתחיל (עומרי ליבר)
מה דעתך על הכתבה?