בשבוע האחרון לא היה מדור ספורט אחד שוויתר על העיסוק בשאלת המעבר של קווין דוראנט לגולדן סטייט: לוזר ופחדן שרץ להשיג אליפויות בקלות, או שחקן-על שרוצה לגעת (בצדק) בטבעת בפעם הראשונה. לא משנה באיזה צד אתם, דוראנט הוא רק התסמין. מי ששינתה את כללי המשחק היא הטלוויזיה.
תקציר הפרקים הקודמים: זכויות השידור של ה-NBA נמכרו לתשע השנים הבאות בסכום שווה לכל כיס של 24 מיליארד דולר. המשמעות היא שתקרת השכר, שעמדה עד הקיץ על 70 מיליון דולר לקבוצה, זינקה בבת אחת ל-94 מיליון, וכל זה לפני התוספות על חריגות. חכו, זה לא הסוף. בין לבין ישנו סעיף שמחייב את תקציב המינימום של כל קבוצה לעמוד על 90 אחוז מתקרת השכר. כלומר כל קבוצה חייבת לבזבז 85 מיליון דולר על משכורות, גם אם היא מעסיקה נגרים ופליטי יורוליג.
- כישלונות וחובות: הכל על פרנקפורט של טוואטחה
- דוראנט הוצג: "מרגיש נוח בגולדן סטייט"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
מי שצריך דוגמה להמחשה ייקח את סרחיו רודריגס מריאל מדריד, שמעולם לא הוערך יותר מדי על העונות שלו ב-NBA בסוף עשור הקודם והודיע רשמית בתחילת השבוע שהוא נשאר בספרד ובית לא עוזבים. כל זה רק כדי לעשות שאול מופז ביום שלאחר מכן ולחתום על חוזה של שמונה מיליון דולר לעונה בפילדלפיה. מסתבר שפראיירים שרוצים/צריכים לשלם כסף נמצאים לא רק בגוואנגז'ו.
לא הייתם עושים כמוהו?
בחזרה לדוראנט. לפי הסכומים שהיו נהוגים עד לעונה שעברה, השחקן שסיים חוזה באוקלהומה – ובכל סיטואציה אחרת יכול היה לקבל חוזה מקסימום בעיקר בקבוצות בינוניות או בכאלה שיצטרכו לעשות מהפכה בסגל שלהן – גילה פתאום שלא פחות מ-21 קבוצות יכולות להרשות לעצמן להחתים אותו. אז הוא עשה מה שכולכם הייתם עושים: גם שדרג את עצמו לחוזה של 27 מיליון (אחרי 20 מיליון באוקלהומה), גם הצטרף לקרי ותומפסון (שלא היו צריכים לקצץ אפילו דולר על מנת שייכנס איתם תחת תקרת שכר אחת) וגם הבטיח לעצמו ולגולדן סטייט זכייה באליפויות לנצח נצחים.
רק כשכל החוזים הנוכחיים יגמרו וייחתמו מחדש עם השחקנים, רק כשהם יהפכו ממיליונרים למולטי-מיליונרים, רק אז אפשר יהיה להחזיר את החיים והתחרותיות לליגה. עד אז נקבל קבוצות קטנות שייצאו למסע של פילנתרופיה בכפייה וכמה קבוצות גדולות שיאספו אליהן את כל הכוכבים. האמת? אפשר לבטל את האולסטאר.
שבצ'נקו ובאלאק בצ'לסי, רודפי בצע? (Gettyimages)
מי שבכל זאת מתעקש שדוראנט הוא סמרטוט ספורטיבי ורודף בצע, יכול להוכיח את העניין די בקלות בעזרת השוואה לכדורגל שמעבר לאוקיאנוס. בקיץ 2006, לפני עשור, עולם הכדורגל רעש וגעש כשרומן אברמוביץ' החליט להשתולל ורשם את ההעברה היקרה בזמנו בתולדות צ'לסי – 30 מיליון פאונד תמורת אנדריי שבצ'נקו – אולי החלוץ הטוב בעולם באותה תקופה. לפני שבוע החתימה צ'לסי ילד בן 22 בשם מיצ'י באטשואי, שהצליח עד היום לפרוח בליאז' ובמארסיי ולתפוס מקום על הספסל חסר האופי של נבחרת בלגיה. סכום ההעברה: כ-33 מיליון ליש"ט.
כמובן שזו לא רק צ'לסי או יונייטד, שעשויה לשלם בקרוב את 100 מיליון הפאונד שיובנטוס דורשת ממנה תמורת פול פוגבה. כולן מבזבזות כאילו אין מחר: ארסנל זורקת 38 מיליון על גרניט צ'אקה, ליברפול מוציאה 35 מיליון על סאדיו מאנה, קריסטל פאלאס מציעה 32 מיליון עבור כריסטיאן בנטקה ו-ווטפורד לא מתפתה לשלוח את טרוי דיני ללסטר אפילו תמורת 25 מיליון. מי בכלל צריך כסף ממכירות, כשהליגה נכנסת לחוזה טלוויזיה שמזרים לה 5.1 מיליארד פאונד בשנה – 70 אחוז יותר מאשר בשנה שעברה.
אז הפרמייר-ליג הופכת לגרסה האירופית של הליגה הסינית ומקבלת בתמורה שוויוניות יוצאת דופן. כל מלפפון מלמיליאן וכל מועדון אוליגרך. ועדיין, כולנו יודעים שאין שום סיכוי שמסי יעבור לארסנל. אחרי העלמות המס הוא מספיק עשיר כדי להישאר איפה שהוא גדל ולהמשיך לשבור שיאים מול לבאנטה. לתשומת לבו של קווין דוראנט.
הכסף קונה את הכל (האתר הרשמי של גוואנגז'ו)
מה דעתך על הכתבה?