בראשית ברא אלוהים את הכדורגל האנגלי. והמשחק היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ויברא אלוהים את ההתאחדות האנגלית, הגביע והליגה. וישתמשו אוהדים במסילות הברזל וליוו את קבוצותיהם והימרו במיטב כספם ורכשו כרטיסים וקנו עיתוני ספורט.
ועמדו באצטדיונים ושרו בגרון ניחר. וייחבלו בקטטות וייהרגו בשריפות ביציעי עץ. וישובו האוהדים ויעשו כן במשך יותר מ-150 שנה. ויבואו אוליגרכים, בעלי מניות וחברי דירקטוריון ויאמרו: אבותינו ייסרו אתכם בשוטים, אנחנו נייסר אתכם בעקרבים. ויעלו את מחירי הכרטיסים ויכרתו את הענף שעליו הם יושבים.
הפסקה הזו אולי נראית מעט אפוקליפטית, אבל לאוהדי הכדורגל באנגליה בהחלט יש סיבה לחשוש ממות הענף שלהם. וכן, השורות האלה נכתבות בשעה שהכדורגל האנגלי (והעולמי) נמצא בשיא פריחתו. האלימות נדחקה לשוליים, השחקנים זוכים למעמד של אלים וזכויות השידור שוברות שיאים במיליארדים.
אז מה כל כך דרמטי לגורל הכדורגל שהנהלת ליברפול החליטה להעלות את מחירי הכרטיסים ליציע המרכזי המוגדל והמשופץ שלה (החל מהעונה הבאה) מ-59 ליש"ט ל-77? שום דבר. זה פשוט הקש ששבר את גב הגמל.
בואו נחזור אחורה בזמן ונשאל את עצמנו מה גרם לכדורגל האנגלי להפוך למשאבת הכספים שהוא היום. אחרי שמנכים את כל ההסברים והמחקרים המלומדים, נשארים עם מילה אחת: תשוקה. זה לא שבספרד למשל לא אוהבים כדורגל, הם פשוט רואים אותו בתור סוג של אמנות.
שלט מחאה של אוהדי ליברפול נגד מחירי הכרטיסים (AFP)
פותחים שערים שעה ורבע לפני שריקת הפתיחה, לא נוסעים למשחקי חוץ ומנופפים בממחטות לבנות במקום לזרוק עגבניות. עבור האנגלים, כפי שאמר ביל שנקלי, הכדורגל הוא יותר מחיים ומוות. הם רוצים לשיר שעות לפני שריקת הפתיחה ושעות אחרי שריקת הסיום, מחויבים לנסוע אחרי הקבוצה בכל מחזור ולכל מקום, ואוהדים את המועדון כאילו מדובר בגזרת גורל.
הפנאטיות הזו מילאה תמיד את האצטדיונים, דחפה להישגים על המגרש ולתרבות שלמה מחוצה לו, קיימה תחרותיות משגשגת והדביקה מיליוני אנשים ברחבי העולם בחיידק. עד כדי כך שהעולם מוכן לשלם 5.3 מיליארד ליש"ט כדי לצפות במשחקים בטלוויזיה ו-300 פאונד כדי לחוש את הפנאטיות הזו בגודל טבעי.
הגולם עלה על יוצרו? הניתוח הצליח והחולה מת? תקראו לזה איך שתרצו, אבל מדובר באבסורד: האוהדים האמיתיים נאלצים לעזוב את המגרשים ולפנות את מקומם למעט סבתות עשירות ולהרבה מאוד אסיאתיים, סקנדינבים וישראלים, שמגיעים לאצטדיונים כדי לשמוע מקרוב את מי שכבר לא נמצא שם.
שילוט נוסף של אוהדי ליברפול המגבירים את מחאתם (AFP)
בזמן שברצלונה מוכרת את המנוי הכי זול שלה ב-74 ליש"ט, באיירן מינכן ב-104 וריאל מדריד ב-166, מחיר ממוצע של המנויים הזולים ביותר בפרמיירליג נושק ל-500 ליש"ט. השכר החציוני בליברפול, לצורך העניין, נע בין 15 ל-30 אלף ליש"ט בשנה (7,500 עד 15 אלף שקל בחודש).
עכשיו דמיינו לכם שאוהד ליברפול שלא מחזיק במנוי צריך לשלם 59 ליש"ט (כ-350 שקל) עבור כל משחק בית. וזה עוד לפני ההעלאה. אז נכון, אותו אוהד מקבל בתמורה משחקי פרמיירליג, אבל מה האפשרות האחרת שלו? לעשות מנוי למכבי פ"ת ולשלם 50 שקל למשחק?
מנכ"ל ליברפול, איאן אייר, טען בתגובה שההעלאה נכפית עליו כי ההוצאות עולות. כאילו שלרכוש את בנטקה ב-32 מיליון פאונד זהו צו שהוכתב מלמעלה. אלא שבינתיים המחאה הכתה גלים, ראש הממשלה דיוויד קמרון העלה את הנושא בפרלמנט לפני שמחאה כלל ארצית יוצאת לדרך, בליברפול נמצא הכסף האבוד והעלאת המחירים תוקפא. חייו של הכדורגל ניצלו בינתיים, עד הפעם הבאה.
מה דעתך על הכתבה?