מהלך מפחיד, אבל לא בגלל פריז סן ז'רמן

והעיר פריז צהלה ושמחה: ליאו מסי נוחת בה כדי להצטרף לפ.ס.ז', הקבוצה שבשנים האחרונות תחתים כל כוכב כדורגל שאולי יקרב אותה לזכייה בליגת האלופות. האם מסי יהיה האקס-פקטור? מוקדם לדעת. בכל מקרה, הטירוף שליווה את מעברו מכפר שמריהו לרמת אביב ג' של הכדורגל, מעיד יותר עלינו ופחות על היכולות שעוד נותרו לכוכב הארגנטינאי. נפתח בשני דברים לזכותו של ליאו מסי: את הראשון כמעט מיותר לכתוב, אבל מדובר בפנומן של כדורגל. אנשים בגילי, כלומר – בתחילת העשור השישי לחייהם, יכולים לשים רק אותו בשורה אחת עם דייגו ארמנדו מראדונה עליו השלום. עד כדי כך הוא גדול. גם אנשים כמוני, שתמיד יעדיפו את כריסטיאנו רונאלדו (גם בגלל השחקן וגם בגלל המועדונים בהם שיחק), חייבים להודות ביושר שאפשר כי מדובר באדם המוכשר ביותר שבעט אי פעם בכדור. הדבר השני שיש לומר לזכותו הוא שמסי, בעודו בשיא תהילתו (או לפחות לא המון אחריו), בחר לעבור למועדון שיש בו אתגר ספורטיבי. כלומר – הוא לא הלך על האקזיט הסיני, היפני או האמריקאי, אלא בחר – לצד כסף גדול כמובן – גם במועדון שבמסגרתו אפשר להתחרות על התארים הגדולים.

ובכל זאת, נדמה שהסיקור המוגזם של מה שבסופו של דבר הוא מעבר של כדורגלן בן יותר מ-34 ממועדון גדול למועדון קצת פחות גדול ומאחת הליגות הבכירות באירופה לדרג ב' של הליגות ביבשת, מעיד יותר עלינו ופחות עליו. יש כמובן גורמים אינטרסנטים שהמעבר של מסי מייצר עבורם הרבה כסף – מהקרובים והמושפעים ביותר, כאביו – ועד למחזיקי זכויות השידור של הליגה הזאת, שצפייה במשחקיה היא עבור רוב חובבי הכדורגל אופציה משנית לפרימיירליג, לה-ליגה, סרייה א' או הבונדסליגה. אצל כל השאר, משקפת המשיכה הווירטואלית בחולצה של מסי, כדי לעכב אותו בדרך ליעד החדש, את הייאוש ממצבו של הכדורגל העולמי. נתחיל בבשורות הטובות: הספורט העולמי ידע כוכבים גדולים שפרשו – וידע גם להתאושש מלכתם. ובכל זאת, יש מקום לדאגה, כי ה-NBA למשל, בעיני רבים, עוד לא התאוששה מהפרישה של מייקל ג'ורדן, למרות קובי בריאנט מנוחתו עדן ולברון ג'יימס יבדל"א. עם כל הכבוד לאישיות של ג'יימס על המגרש ומחוצה לו, יש לא מעט אנשים שהפסיקו לכוון שעונים מעוררים לאמצע הלילה, מאז עזב ג'ורדן את הליגה הטובה בעולם. עובדה (ויסלח לי המיעוט הקולני שאשכרה אוהב, מבין ומתעניין בנ.ב.א) שהאירוע הכי מעניין שהנפיקה הליגה הזאת בשנים האחרונות, הוא הריקוד האחרון – עם מרכאות ובלעדיהן – של ג'ורדן. לא של שיקגו בולס, של מייקל. אפילו הגמר האולימפי בריצת מאה מטר, המקום שאליו מתנקזות אולימפיאדות שלמות, לא היה שלם ללא יוסיין בולט. לכאורה קיבלנו גמר ענק ומפתיע, עם מנצח איטלקי שהיה כמעט-אלמוני עד לאותו הרגע ושקבע אפילו זמן טוב. ובכל זאת צופים ותיקים רחרחו את מסך הטלוויזיה שלהם בחשד: איפה בולט כשצריך אותו?

אשרנו שזכינו (באמת, בלי שום ציניות) לראות את מסי ורונאלדו מככבים לאורך כמעט 20 שנה. זה לא שלא היה כדורגל לפניהם, ודאי שהיה, אבל הם אפשרו לנו להתגבר על כמה מכשלות שבהיעדרם היו עלולות לפגוע קשות במשחק הפופולארי בעולם: הפערים המתרחבים בין המועדונים העשירים לעניים, העובדה שמועדונים לא מייצרים יותר הזדהות, בעידן שבו אין כמעט יותר שחקני בית ושבו אפילו סמלים יכולים לעבור בן לילה ליריבה (כפי שהוכיח מסי השבוע), ירידת קרנו של כדורגל הנבחרות – ובעיקר, הקושי להתנחל בלבבות הקהל הצעיר, בדגש על נשים שהפכו למחליטות המשמעותיות יותר באשר לתקציב הפנאי המשפחתי, השחיתויות שהתגלו בפיפ"א ובאופ"א ועוד. בזכות שני אלה הצליח הכדורגל העולמי להישאר בטופ, דווקא בשנים שהיו יכולות להיות מאתגרות מאוד עבורו. למרות שני אלה, יותר משנה בלי קהל ביציעים, הרעו מאוד את מצבו של הכדורגל, חוויה שמצטלמת אחרת לגמרי עם קהל ביציעים או בלעדיו. קחו, למשל, את הליגה הספרדית כגלויה מהעתיד שמצפה לכדורגל העולמי והאירופי: עזיבת רונאלדו את ריאל מדריד לא השפיעה רק על הבלאנקוס, אלא על הליגה כולה. אין כמוני לפרגן לאנדרדוג, אבל זה לא מקרה שאתלטיקו מדריד, קבוצה מרגשת מהרבה סיבות שאף אחת מהן לא קשורה לאיכות הכדורגל שלה, עם מאמן שהוא סמל להגנה קשוחה, הפכה למרענן הרשמי של מי שהייתה פעם הליגה המלהיבה בעולם, היא מסימני הזמן. מבט רוחב על דור העתיד, בחלקו כבר ההווה, של הכדורגל האירופי, כחלון הראווה של הכדורגל העולמי, מגלה סחורה דלה מאוד: אמרתם אמבפה, הבטחתם הולנד… ובכן, את שני אלה, ביום טוב, אפשר להשוות לחוליט ו-ואן-באסטן או לזידאן וראול, אבל לא לרונאלדו ומסי. נכון שעצם אזכור השמות הגדולים מן העבר, מזכיר לנו שהיה בעולם כדורגל גם לפני שני אלה, ובכל זאת קשה להימנע מהמחשבה המדכאת שבכל הקשור לכוכבים בינלאומיים, הכדורגל מדשדש, שלא לומר הולך אחורה.

אני בטוח שיש חובבי כדורגל שמתעצבנים כהוגן עכשיו, הרי נבחרת איטליה של היורו האחרון לימדה אותנו שאפשר לשחק כדורגל מלהיב גם ללא כוכבים, נכון? הבעיה היא שהקסם שבכדורגל לא היה אף פעם במה שהוא עושה לאולטראס או לאנשי המקצוע בו, אפילו לא סתם ל"מבינים", אלא ליכולת של הקלאסיקו בין ריאל מדריד לברצלונה לעצור לשעתיים את התנועה בערים מרכזיות בעולם, רק כי גם המעגלים הרחבים יותר ראו במשחק אירוע שחייבים להיות חלק ממנו. את המעגלים האלה הכדורגל הולך לאבד ולכן הוא מתרגש ממעבר ציני של כוכב שכבר חגג 34, מליגה בכירה לליגה טובה פחות. אם היה עתיד בטוח לכדורגל, כזה שנוצץ כבר עכשיו בזוהר כוכבי העתיד, יכול להיות שהיינו מגיבים באגביות מסוימת. העובדה שמיליונים מקרב אוהדי הכדורגל בעולם מתפללים לגמר ליגת אלופות בין יובנטוס של רונאלדו לפ.ס.ז' של מסי, שני שחקנים שגילם המשותף הוא 70 שנה, רק מלמדת על עומק התהום ביום ששניהם יפרשו ממשחק. חבר חכם שאוהד את הקבוצה שלי (מנצ'סטר יונייטד) לימד אותי פעם להסיק מהרפרטואר של השירה בפאב וביציעים על מצבה של הקבוצה: "כשהם צועקים 'יונייטד!' יש למה לצפות על הדשא. כשהם עוברים לשיר על רוני וקאנטונה, סימן שהמצב על הפנים". אז נכון שמסי עוד לא פרש, אבל ההתרגשות שבה מלווים כולם את הצעד שעשה השבוע אל עבר דמדומי הקריירה שלו, רק מעידים על האימה שלנו מהיום שבו לא נתרגש יותר מכדורגל.