העובדה שמדובר בתופעה יוצאת דופן, בשחקן מהסוג שנוצר במעבדה ושאיכויותיו מבלבלות את צופה הכדורגל הישראלי המיוסר, היא עובדתית כל כך עד שאין צורך לבזבז עליה מילים. רבים כבר עשו זאת ממילא.
השאלה המתבקשת מתוך אותו מצב תודעתי, בוודאי אם מתבוננים בו בעיניים צהובות, היא שאלת ההמשך: האם ערן זהבי נישא מעל כולם, אי פעם? האמנם מדובר בכדורגלן החשוב ביותר בתולדות מכבי תל אביב? גדול משייע גלזר, מגיורא שפיגל, מאבי כהן, משורה אובארוב, מאבי נמני?
הפרספקטיבה ההיסטורית מפתה, אבל ההשוואה בין שחקנים מדורות שונים בעייתית תמיד, והיא בעייתית עוד יותר כשמי שעורך אותה הוא עצלן גדול. לכן, בכל הכבוד, נתמקד בבחינה של זהבי אל מול החוליה הקודמת בשרשרת המיתולוגית. מה "מי"? תתביישו לכם.
חלק מהקהל שר, ולא מהיום, "ערן זה-אבי". בצד המחמאה על הקופירייט המרשים (נו, ככה זה: קבוצה מוכשרת – אוהדים מוכשרים), מותר להעלות ספק לגבי ההקבלה הנקבעת כאן: זהבי כביר כנמני? ואולי, בכלל, הוא עולה עליו כבר? זכרו את ה"כבר". עוד נפגוש בו.
נמני וזהבי חולקים סגולה נדירה – קור רוח בלתי אנושי כמעט, בעזרתו הם יורים ופוגעים בלי למצמץ במקומות ובזמנים שבהם בני תמותה רגילים רועדים ומחטיאים. נשתדל גם אנחנו, על אף הלהט הטבעי, להישאר קרים ומדויקים כדי לעמוד על ההבדלים. אם נעיין כרואי חשבון במאזנים, נגלה שהאחוזים של זהבי מהשדה גבוהים יותר. האיש עשה שלוש אליפויות כבר בשלוש עונות, ממוצע שעריו למשחק עולה על זה של המנהיג הקודם, ושיעור השערים המכריעים מרקיע שחקים. זהבי, כנמני לפניו, הוא איש מטרה, שחקן קלאץ'. אלא שבזכות אחוזי ההצלחה הבלתי רגילים, אין מנוס מהמסקנה שלפנינו דגם משופר.
זהבי. קור רוח בלתי אנושי כמעט (אודי ציטיאט)
נכון, לא הכל נמדד סטטיסטית. סעיף הנוכחות – עניין משמעותי מאוד לכל שחקן, על הבמה, המסך, או המגרש – מורכב מגורמים שונים. בין השאר, מאישיותו של האדם, הכריזמה שלו, יכולתו הרטורית ומיומנותו התקשורתית. סעיף הנוכחות קובע במידה רבה את השפעתו של הכוכב על הסביבה, ובשטח הזה, אבי נמני היה עילוי. כישורי המשחק המשובחים שלו תפסו רק חלק מהדומיננטיות חסרת התקדים שהפגין בחדר ההלבשה, במשרדי ההנהלה, על הדשא, וכמובן, ביציעים. אין בכך כדי לגרוע דבר מגדולתו. יש בכך כדי להצביע על ייחודו של זהבי: בלי הכישורים הנלווים, הדיפלומטיים והשיווקיים, הוא מצליח להיות האיש שבלעדיו מכבי היא סתם קבוצה נחמדה.
כאן, במקום בו הגענו כביכול למסקנה, הרשו לי לפקפק מעט בשאלה. היא לא רעה, גם לא שגויה, היא פשוט – בדיוק כמונו – קצרת רוח. השאיפה לקבוע כבר עכשיו את מעמד הנצח של זהבי לוקה ביומרנות רבה, שכן מוקדם עדיין לאמוד את משקלו הסגולי בהיסטוריה של מכבי תל אביב. מצד אחד, הוא משחק רק שלוש (וטיפה) עונות וכבר עשה הרבה כל כך. מצד שני, עוד כמה עונות לפניו, כך שמי יודע מה יקרה. ומה שיקרה, או לא יקרה, בעונות שעדיין לפנינו, הוא מה שיקבע אם ערן הוא ה-אחד. זהבי יכול להיות גדול בהרבה מכפי שהוא כבר, ויכול, לא עלינו, להיחלש, לצמק את אחוזי הפגיעה, לשחוק את המותג, ובסופו של דבר, לאבד את המעמד.
גם אם יתברר ויוכח, במהרה בימינו, שהוא באמת ה-אחד, עדיין תעמוד המציאות העיקשת על שלה: הוא לא היחיד. כי עם ועל אף כל מה שאמרנו, אפילו זהבי גדול-מכולם לא משחק ולא יכול לשחק לבד. מכבי גדולה באמת צריכה יותר משחקן גדול באמת. היא צריכה קבוצה. וזו השאלה העוד-יותר-גדולה: האם כזו תהיה לה?
אז נראה אותו. אבל יותר מזה, נראה אותה.
מה דעתך על הכתבה?