אם תתבוננו ברשימת המאמנים של 7 הקבוצות המובילות בפרמייר-ליג, בתוספת האלופה לסטר, מתקבלת תמונה מעניינת ומגוונת. יש שם ספרדי אחד, גרמני אחד, צרפתי אחד, פורטוגלי אחד, ארגנטיני אחד, הולנדי אחד, אבל שני איטלקים. האם זה מקרי? בגדול, התשובה חיובית, כמובן, כי מדובר בתמונת מצב רגעית, אך בכל זאת יש בה גם רמז לא מבוטל. איך שלא תסתכלו על זה, המאמנים האיטלקים מבוקשים יותר מאחרים, ולא לחינם שובר קרלו אנצ'לוטי שיאים בטיולים ברחבי כל הליגות הבכירות באירופה.
זה קורה, כי מבחינה טקטית האיטלקים עדיין עולים בממוצע על כל היתר. אולי זה לא יתרון מובהק וברור, אבל הוא קיים. בארץ המגף, הטקטיקה תמיד היתה מעל הכל – לפני הכשרון הטבעי, לפני הכושר הפיזי, ואפילו לפני ההכנה המנטלית. כל המרכיבים האלה חיוניים וקריטיים בכדורגל המודרני, אבל הטקטיקה הבסיסית – היכולת לבנות תוכנית משחק שתדגיש את יתרונותיך ותבליט את חסרונות היריבה – נתפסה מאז ומתמד כאמנות של ממש באיטליה. האמנות הזה שודרגה במיוחד בשנות ה-80' וה-90', כאשר הליגה האיטלקית היתה העשירה בעולם ומשכה אליה את כוכבי העל.
- ראניירי מתכונן למפגש עם קאנטה: "אקבל אותו בשמחה"
- שמח גם ביונייטד. מוריניו מאוכזב מרוני, איסקו יגיע בינואר?
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
כל המאמנים האיטלקים שעובדים היום צמחו אל תוך התרבות הזו. הוותיקים שבהם כבר עמדו אז על הקווים, הצעירים קיבלו את ההוראות כשחקנים. הם לא דומים – לכל אחד השקפת עולם משלו על כדורגל, ובכל זאת יש להם משהו משותף עמוק בפנים. לכן, גם כאשר הכדורגל האיטלקי בשפל כלכלי וניהולי, המאמנים ממשיכים לפרוח. בניגוד לאנגליה, רוב אנשי המקצוע בארץ המגף מקומיים, והם גם מצטיינים ביצוא. קלאודיו ראניירי ואנטוניו קונטה הם דוגמאות מובהקות מאוד לתופעה.
הכל בחיוך (AFP)
השוני ביניהם ברור, וכמעט שני עשורים מפרידים ביניהם. ראניירי בן ה-64 הוא אדם נעים הליכות, רגוע ונינוח. עבורו כדורגל הוא קודם כל משחק – ממש לא עניין של חיים ומוות. השחקנים הם חבריו הצעירים, ואווירה נעימה בחדר ההלבשה חשובה מאוד מבחינתו. הוא יעשה הכל על מנת שחניכיו יהיו מאושרים. זכור מקרה בעונה שעברה כאשר ראניירי הגיע למסיבת הפתעה לרגל יום הולדתו של המגן האוסטרי כריסטיאן פוקס, ואז נודע לו שלא רשם נכון את התאריך והקדים ביממה. אז הוא הגיע שוב בזמן הנכון. הוא מעניק חיוך וחיבוק אבהי. קשה לא להזדהות איתו.
קונטה בן ה-47 הוא פצצת אנרגיה. עבורו הכדורגל הוא מלחמה לכל דבר, והוא דורש מחוייבות מוחלטת מצד שחקניו. המילים "עבודה" ו"השקעה" חוזרים על עצמם בכל ראיון שהוא מעניק. הוא מגבש את השחקנים סביבו באמצעות מטרה משותפת וטיפוח גאוות יחידה. הרגש הלאומי בנבחרת איטליה בהדרכתו הגיע לגבהים חדשים. גם עם האמוציות שלו קשה לא להזדהות.
לראניירי חשובים ההישגים, אבל זו לא המטרה העליונה. עד הזכיה הסנסציונית עם לסטר בעונה שעברה, לא נרשמו לזכותו אליפויות, והוא נתפס כסוג של לוזר – לא ממש בצדק. לעומתו, קונטה הוא הווינר האילטימטיבי. מבחינתו, הנצחון הוא המטרה היחידה, והדחף העצום הזה שינה את יובנטוס ב-180 מעלות אחרי מינויו ב-2011. הוא הפך חבורה כושלת שהתקשתה להשתקם אחרי פרשת השחיתות הגדולה לקבוצת על שלא ניתנת להכנעה – גם אחרי עזיבתו לפני יותר משנתיים.
גם את צ'לסי יהפוך לווינרית? (AFP)
ואולם, כשזה מגיע לטקטיקה, הרי שיש משהו איטלקי מאוד שמאחד אותם. ראניירי מתמקד בעיקר במיצוי הפוטנציאל של שחקניו, קונטה מקדיש תשומת לב רבה הרבה יותר ליריבות, אבל שניהם נהדרים בבניית הגנה מופתית ובאמנות היציאה להתקפות מתרפצות.
כל אחד עושה זאת בדרך שלו. ראניירי, שהגיע ללסטר בקיץ 2015, ירש סגל טוב מנייג'ל פירסון, והודיע מראש שלא יבצע מהפכות אלא התאמות טקטיות. התאמות אלה נבעו בעיקר לארגון בעורף, מעבר לשיטת 4 שחקני הגנה, ושיפור היציאה המהירה מהגנה להתקפה. לא היתה אשתקד באירופה קבוצה יעילה יותר בכל הקשור למשחק מעבר מאשר לסטר. גם לא היתה ביורו-2016 נבחרת טובה יותר ביציאה מהגנה להתקפה מאשר איטליה. הקפיץ האיטלקי משתחרר מהר מאוד, והנצחון המפואר על בלגיה בשלב הבתים הדגיש זאת יותר מכל.
מפגש בין שני מאמנים איטלקים מחוץ לאיטליה תמיד מרתק. הם נדרשים להתאים את המנטליות שלהם לליגה אחרת, והשילוב הזה יוצר קבוצות מרתקות. קרב המוחות בין קונטה לראניירי, ללא קשר להרכבים שיעדיפו לשלוח ב-21:45 (ישיר בספורט1) לדשא בגביע הליגה, מבטיח רבות.
פצצת אנרגיה מול ניסיון (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?