מעטים הם האנשים שהשפיעו בצורה כל כך מהותית על הכדורגל באירופה כמו יוהאן קרויף שהלך לעולמו בגיל 68. הפרידה העצובה מגדול שחקני הולנד בכל הזמנים היא הזדמנות טובה לנסות ולדרג את עשרת השחקנים הטובים בהיסטוריה של היבשת הישנה, ולזכור שכדורגל איכותי היה קיים בה הרבה לפני ימי הצ'מפיונס-ליג ומסי נגד רונאלדו.
הבחירה הייתה קשה ביותר, וללא ספק הייתה נעשית בצורה שונה לחלוטין על ידי כל אחד מכם, אבל לא פשוט לבחור את העשיריה מבין שלל הספרדים, גרמנים, צרפתים, אנגלים ושאר גדולי היבשת שהתרוצצו על כר הדשא במאה השנים האחרונות.
כמעט ונכנסו:
הגרמנים לותר מתיאוס (גיבור מונדיאל 1990) וקרל היינץ רומיניגה (ממצטייני מונדיאל 1982) היו על סף כניסה למצעד. כמוהם גם נער הזהב האיטלקי ג'אני ריברה ובן ארצו ג'וזפה מיאצה, מכוכבי הזכיות של האזורה בטורנירים של 1934 ו-1938.
יתכן שגם לכוכבי דור הזהב הספרדי, צ'אבי, אינייסטה וקסיאס הגיע מקום בעשיריה, ובוודאי שלאלפרדו די סטפנו הגדול, אלמלא היה יליד ארגנטינה שהגיע לאירופה רק בגיל 27. גם השוערים בופון ויאשין, והחלוצים הנרי ואן באסטן ואיברהימוביץ' שווים אזכור.
המנופה האחרון (והכואב ביותר מבחינתי) היה ג'ורג' בסט, הצפון אירי המופלא של מנצ'סטר יונייטד, שהקריירה המזהירה שלו התקצרה מאד בשל התהוללויותיו מחוץ למגרש, או כמו שהוא היטיב לתאר זאת – "היו לי רק שמונה שנים יפות, אבל זה עדיין שמונה שנים יותר מלרוב האנשים".
מקום עשירי: פאולו מאלדיני
מגדולי שחקני ההגנה שידע המשחק. יליד מילאנו שערך את הבכורה שלו במדי מילאן כבר בגיל 16, ונשאר נאמן לחולצה האדומה שחורה מספר 3 עד לפרישתו בגיל 41. לא פחות מ-902 הופעות רשם מאלדיני במדי הרוסונרי, שכללו גם 8 הופעות בגמר גביע אירופה לאלופות, בהן חמש זכיות. רשימת התארים שלו כוללת גם לא פחות משבע זכיות בסריה A, אך בלי אף תואר גדול עם נבחרת איטליה עמה נוצח בגמר מונדיאל 1994 ובגמר יורו 2000.
סמל של נאמנות. מאלדיני (GettyImages)
מקום תשיעי: אוזביו
היהלום השחור של פורטוגל (יליד מוזמביק) המם את העולם עם הופעה מבריקה במונדיאל 1966, כשהבקיע תשעה שערים בששה משחקים והוליך את נבחרתו האלמונית לזכייה במקום השלישי. הוא גם סייע לבנפיקה לגבור על ריאל מדריד הגדולה 3:5 בגמר גביע האלופות הבלתי נשכח של שנת 1962 (עם צמד), ובסך הכל הבקיע מספר אסטרונומי של 790 שערים ב-806 משחקים במהלך הקריירה המפוארת שלו. המארחים האנגלים כל כך התרשמו מהופעתו של החלוץ בקיץ 66, עד שהוסיפו עוד במהלך הטורניר פסל שלו במוזיאון השעווה המפורסם של מאדאם טוסו בלונדון.
הפנתר השחור. אוזביו (GettyImages)
מקום שמיני: גרד מולר
"פיל קטן" כינה אותו אחד ממאמניו בתחילת דרכיו, "חלוץ של שערים קטנטנים" קרא לו מאמן אחר. אבל "מפציץ האומה" הפך לגדול חלוציה של מערב גרמניה בכל הזמנים, כשהרשית לא פחות מ-68 פעמים ב-62 הופעות במדים הלאומיים. מולר סייע לנבחרתו לזכות במונדיאל 1974 (כולל שער ניצחון בגמר) וביורו 1972, ועם באיירן מינכן זכה בין השאר גם שלוש פעמים ברציפות בגביע אירופה לאלופות.
מחורר רשתות. מולר (GettyImages)
מקום שביעי: מישל פלאטיני
הרבה לפני שהפך לעסקן מפוקפק (לכאורה) היה פלאטיני השחקן הטוב באירופה ללא תחרות באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת. במהלך תקופה זו הוליך את צרפת פעמיים לחצי גמר המונדיאל, סחף אותה לזכייה ביורו 1984 (כשהוא מבקיע תשעה שערים בחמישה משחקים), זכה עם יובנטוס בגביע אירופה לאלופות (כשהוא מבקיע את שער הניצחון בגמר הידוע לשמצה באצטדיון הייזל), ואף נבחר שלוש פעמים ברציפות בתואר שחקן השנה באירופה. ההמשך, כמאמן וכאמור גם כפוליטיקאי היה מוצלח הרבה פחות.
על הקריירה הזו אין עוררין. פלאטיני (GettyImages)
מקום שישי: בובי צ'ארלטון
סר בובי הוא גדול שחקני מולדת הכדורגל וכוכב זכייתה של אנגליה בתואר הגדול היחיד שלה, מונדיאל 1966. הוא גם אחד מסמליה הגדולים של מנצ'סטר יונייטד , במדיה שיחק לא פחות מ-752 משחקים בהם הבקיע 247 שערים, שיא כל הזמנים של המועדון בו חתם בגיל 16 ואותו הוא מלווה בכל משחק כמעט עד היום. אבל לא פחות חשוב מכך – צ'ארלטון הוא מניצולי אסון התרסקות מטוס הקבוצה במינכן, ומסמלי הקימה לתחייה של השדים האדומים. סר בובי התגבר על פציעתו, שב במהרה לשחק ועשר שנים לאחר אותה טרגדיה הניף את גביע אירופה לאלופות כקפטן יונייטד, לאחר שהבקיע צמד בגמר הגדול מול בנפיקה.
שד אדום. בדם. צ'אלרטון (GettyImages)
שחזור גמר 1968. צ'ארלטון ואוזביו (GettyImages)
מקום חמישי: פרנץ פושקאש
הסופרסטאר של נבחרת הפלא ההונגרית, שבמשך שש שנים (1950-1956) הפסידה רק פעם אחת. במהלך אותה תקופה נדירה הוליך את נבחרתו לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת הלסינקי ולעוד שלל ניצחונות מפוארים, אבל אותו הפסד יחיד היה כואב במיוחד, משום שהגיע דווקא בגמר מונדיאל 1954 (מול מערב גרמניה) באחת ההפתעות הגדולות בתולדות הכדורגל. לאחר הפלישה הסובייטית להונגריה בשנת 1956 ערק למדריד, שם חורר רשתות גם במדי ריאל כשחבירתו לדי סטאפנו יצרה את אחת ההתקפות הקטלניות בהיסטוריה. בגמר גביע האלופות של שנת 1960 למשל גברה ריאל על פרנקפורט 3:7, כשפוקאש מבקיע רביעייה ודי סטפנו מסתפק בשלושער.
גולת הכותרת של נבחרת הפלא ההונגרית. פושקאש (GettyImages)
מקום רביעי: פרנץ בקנבאואר
ה"קייזר" היה כל כך גדול ויוצא דופן עד שתפקיד מיוחד, ה"ליברו", היה חייב להיתפר במיוחד למידותיו. השחקן ששינה את פני הכדורגל במדינתו והפך את באיירן מינכן, קבוצה בינונית ומטה עד אמצע שנות ה-60, למעצמת על. שותף בכיר בהישגי נבחרת מערב גרמניה ובאיירן בשנות ה-70 (ע"ע גרד מולר) תוך שהוא מפגין מנהיגות יוצאת דופן ומשחק אלגנטי. עשור לאחר מכן הפך גם למאמן מצליח, ולאדם השני בהיסטוריה (אחרי מריו זגאלו) שמניף את גביע העולם גם כשחקן וגם כמאמן.
הקייזר וגביע העולם הראשון שלו (GettyImages)
מקום שלישי: כריסטיאנו רונאלדו
תקראו לו נרקסיסט, תכנו אותו אגואיסט, תציינו שמדובר באישיות בלתי נסבלת (ולא תהיו רחוקים מהאמת בכל המקרים), אבל לא תוכלו להתעלם מהעובדה שמדובר בתופעת טבע. השיאים של הסקורר הפורטוגלי פשוט פסיכיים – חמש עונות רצופות עם 50 שערים ומעלה, 200 שערים ב-178 הופעותיו הראשונות בליגה הספרדית, 17 שערים בעונת משחקים אחת בצ'מפיונס-ליג, ואולי המדהים מכולם – הפיכתו לגדול המבקיעים של ריאל מדריד שש שנים בלבד לאחר שהצטרף למועדון הענק. ההישגים בזירה הבינלאומית מרשימים קצת פחות (אם כי חצאי גמר מונדיאל ויורו עם פורטוגל זה בהחלט מכובד), האישיות כאמור מרשימה הרבה פחות, אבל שלל התארים הקבוצתיים (כולל 3 אליפויות אנגליה, 2 צ'מפיונס ואליפות ספרד) והאישיים עשויים להפוך אותו לגדול מכולם, ובקרוב.
מאיים על הפסגה. רונאלדו (GettyImages)
מקום שני: זינדין זידאן
השחקן שהיה לו הכל – משחק אלגנטי ושובה עין אך גם יעיל וקשוח, אינטיליגנציה גבוהה, טכניקה יוצאת דופן, משחק ראש מעולה והחשוב מכל – ווינריות כמעט מייקל ג'ורדנית. זה התחיל עם הצמד בגמר מונדיאל 98 שהכניע את ברזיל, נמשך עם הופעה אדירה ביורו 2000 שהסתיימה עם זכיה נוספת, וכלל גם משחקים הרואים ברגעי האמת של הקבוצות בהן שיחק (בעיקר יובנטוס וריאל מדריד) כשהשיא היה אותו שער פצצה אדיר לרשת לברקוזן גמר הצ'מפיונס של שנת 2002. אז למה בעצם הוא לא הגדול מכולם? בגלל שהפעולה האחרונה בקריירה אותה ביצע על מגרש הכדורגל (כשחקן) הייתה אותה נגיחה בחזהו של מארקו מטארצי, שהביאה להרחקתו ומנעה מנבחרתו זכייה נוספת בתואר החשוב בעולם. וגם בגלל זה שנמצא במקום הראשון.
החבילה המלאה. זידאן (GettyImages)
מקום ראשון: יוהאן קרויף
נכון, בחירה מעט רגשנית, אבל גם מגובה בהמון עובדות יבשות. ראשית, מדובר באדם שבמו רגליו ומוחו יצר שלוש אימפריות ענק. את הולנד, נבחרת קיקיונית במונחים אירופאים, הפך לסגנית אלופת העולם ב-1974 ולכוח מרכזי ביבשת מאז. את אייאקס, קבוצה ענייה וחצי מקצוענית הפך לקבוצה הטובה בעולם (כולל שלוש זכיות רצופות בגביע האלופות, 1971-1973) ולחממה לייצור כשרונות עד היום. ואת ברצלונה, קבוצה שעמדה תמיד בצילה של ריאל מדריד הפך כשחקן ובעיקר כמאמן למעצמה הבלתי ניתנת לעצירה של ימינו.
מספר 1. קרויף (GettyImages)
כל כדורגלן צעיר שראה אותו מלהטט על המגרש נשבה בקסמיו וניסה לחקותו, כל אוהד כדורגל (לא גרמני) שראה את הולנד שלו מפסידה בגמר 1974 חש שברון לב בלתי נשכח, וכל מאמן ששמע אותו מטיף שוב ושוב על תורת הטוטאל פוטבול שלו ניסה להפנים וללמוד. יוהאן קרויף היה לא רק שחקן ענק ווירטואוז יוצא דופן. הוא במובנים רבים גם אבי הכדורגל המודרני של ימינו.
מה דעתך על הכתבה?