איטליה וקרואטיה הרשימו דרך החוליה האחורית

שלוש בשורות טקטיות קיבלנו במהלך הסיבוב הראשון של יורו 2016:

א. השליטה באגפים משמעותית ומכריעה משחקים. 95% מההתקפות במשחק שנעל את שלב הבתים בין פורטוגל לאיסלנד נבנו דרך האגפים, וגם שני השערים הגיעו ממהלכים שנבנו באגף. איטליה הביסה את בלגיה בזכות השליטה בכנפיים, קרואטיה כל הזמן פרצה דרך האגפים והכניסה כדורים מסוכנים לרחבה שהסתיימו בהחמצות רבות. מדוע זה קורה? על כך בסעיף הבא.

ב. איכות המגנים (הגיוון שלהם, היכולת לחרוך את הקו ולתרום להתקפה ולהגנה במידה שווה) היא קריטית מתמיד.  כמה ג'ורדי אלבה וחואנפראן משמעותיים לריווח המשחק הספרדי ועושים את רוב תנועות העומק והחיתוכים שמייצרים חדירה ומובילים למצבים. בלגיה האומללה נתקעה עם שני בלמים בעמדות המגן – מגושמים, לא מספיק טכניים וחסרי ביטחון לתמוך במשחק ההתקפה. אנטוניו קאנדרבה כל הזמן מצא שטחים באגף ימין והרג את הבלגים. קרואטיה מאוד הרשימה בפריצות הנהדרות והבלתי פוסקות של הקפטן הבלתי נגמר דריו סרנה ואיבן סטריניץ' המרשים. גרמניה התקשתה להרשים במשחקה כי היא התקשתה לרווח את המשחק. זאת מפני שהבלם המוגבל בנדיקט הובדס שיחק בעמדת המגן הימני, ובצד שמאל מתופקד יונאס הקטור חסר הניסיון. וגם מפני שהיא שיחקה בלי חלוץ. מסקנה: קפטן פיליפ לאם חסר למאנשאפט. אנגליה ספגה שוויון מרוסיה בגלל כיסוי רע מצד המגנים של טוטנהאם, ולמרות זאת קייל ווקר ודני רוז הפגינו יכולת די טובה  (בניגוד לחבר שלהם הארי קיין שלא פגע). בקרי סאניה ופטריס אברה לא שכנעו וצרפת התקשתה. אני יכול להמשיך אבל הבנתם את הרעיון.  

קאנדרבה. הרג את הבלגים (Gettyimages)  

ג. הטכניקה של שחקני ההגנה בנבחרות הטובות. היכולת של הבלמים הקרואטים לשחרר פס מושלם על 30 מטר ללוקה מודריץ' או איבן ראקיטיץ,  שבורחים מצדם בין קו ההגנה לקו הקישור של היריבה, מאוד עוזר לקרואטים לשלוט ולבנות התקפות. היכולת של הליברו לאונרדו בונוצ'י (בישול הטורניר) לתת מסירה בינגו על 40 מטר הכריעה משחק. ומשחק הפוזישן של ספרד מתחיל בג'ראר פיקה ובסרחיו ראמוס. שניהם גם מהווים איום התקפי רציני. פיקה כבש העונה (6) יותר שערים מטיאגו אלקנטרה, דויד סילבה ואנדרס אינייסטה וססק פברגאס (שאמנם גם כבש 6 אבל חלק היו בפנדלים).   ומה הסיבה שגורמת לכל הסעיפים האלה? אין מקום באמצע. קשה מאוד לשחקני ההתקפה למצוא מרחב במרכז השדה בין קו ההגנה לבין קו הקישור של היריבה (רק מודריץ' ורקיטיץ' הערמומיים הצליחו). לכן שימו לב שאנחנו בקושי רואים מספרי 10 (דמיטרי פאייט הנפלא הוא יוצא דופן), שבאמת משחקים מתחת לחלוץ. כל הקשרים ההתקפיים בורחים כל הזמן לכנפיים ומנסים למצוא שם מרחב לקבל כדור ולנסות לייצר יתרון מספרי שם בעזרת שחקני הכנף.

פאייט. היחיד שמתפקד בעמדה מספר 10 (Gettyimages)

ציפינו לקבל הרבה שערים ממצבים נייחים ומהתקפות מעבר שמגיעות דרך לחץ וחטיפות. אבל מעבר לזה הבשורה הגדולה של יורו 2016 עד כה היא המשמעות המכריעה של משחק אגפים איכותי – הגנתית ובעיקר התקפית.

 בצורת השערים, האיכות והפערים

חשבנו שעם 24 נבחרות הפערים יגדלו, יהיו תבוסות, נקבל יותר שערים. ומה קיבלנו? קודם כל שפל בכמות השערים – 22 בלבד ב-12 משחקים (פחות משני גולים למשחק). לא ראינו שום תבוסה. למעשה,  לראשונה מאז יורו 1996 שבסיבוב הראשון, אף משחק לא הסתיים בהפרש של יותר משני שערים. יותר מכך. בשלושת הניצחונות של 0:2 (גרמניה, איטליה והונגריה) השער השני הגיע במתפרצות ממש לפני סיום המשחק, כשהיריבה הנואשת שלחה הרבה שחקנים להתקפה.

בונוצ'י. הבישול של המחזור הראשון (Gettyiamges)

אף נבחרת לא היתה קלינית, חדה ומוחצת. הקצב דווקא היה גבוה ברוב המשחקים והפתיע לטובה, אבל לנבחרות לא הייתה חדות מספקת (אף שחקן לא כבש יותר משער) ומספרי 9 נעלמו.

צריך לזכור שתי נקודות חשובות: 1. המשחק הראשון בטורניר מלווה בעצבנות והתרגשות רבה שפגעו מאוד בחדות כמעט בכל הנבחרות. אפשר לצפות שהשחקנים יתחילו להשתחרר בסיבוב השני. 2. רוב המשחקים בסיבוב הראשון הפגישו נבחרות שקולות יחסית. במחזור השני כשצרפת תפגוש את אלבניה, בלגיה העצבנית תפגוש את אירלנד ואיטליה את שבדיה אפשר לצפות ליותר פערים.

בשורה התחתונה מעט מדי נבחרות נראו כמו קבוצות. המעטות שנראו ככה הן המרשימות ביותר – קרואטיה ואיטליה. גם לספרד יש פוטנציאל קבוצתי נהדר. המצב של בלגיה וצרפת נראה מדאיג.

נ.ב.

 חששנו מדאע"ש ובינתיים החוליגנים מחרבים לנו את המסיבה. שיעיפו אותם לכל הרוחות, או יותר נכון – לבית הכלא.