Sport1 Banner

הרגע בו דייגו הציב את נאפולי על המפה

| צילום: Gettyimages

ב-1986 מארדונה הפתיע את היובנטוס והעלה את האזורי לפסגה. 30 שנה אחרי, המפגש בין השתיים הפך "לדרבי האמיתי של איטליה"

(גודל טקסט)

אחד הימים החשובים ביותר בתולדות נאפולי היה לפני כמעט 30 שנה ב-9 בנובמבר 1986. התכולים בראשות דייגו מראדונה התארחו אצל יובנטוס באצטדיון קומונלה הישן. השתיים היו צמודות בראש הטבלה בתום שמונה מחזורים. האלופה היתה על הגל, עם מישל פלאטיני ומיכאל לאודרופ בכושר טוב. האורחת, שמעולם לא זכתה באליפות, הרגישה שזו ההזדמנות הגדולה לחולל סנסציה.

 

במובנים רבים, זה היה הקרב בין שני הכדורגלנים הטובים בתבל. פלאטיני זכה בכדור הזהב שלוש פעמים ברציפות, הצעיד את צרפת לזכייה ביורו ב-1984 בהצגה מדהימה עם 9 שערים ב-5 משחקים מעמדת פליימייקר, היה הכוכב הבלתי מעורער בספינת הדגל של הקבוצה הטובה בליגה הטובה בעולם, וגם זכה בשתי אליפויות איטליה ב-1984 וב-1986, ובגביע האלופות ב-1985.

 

 

מנגד, נסק מראדונה לגבהים בלתי נתפסים אחרי הזכייה במונדיאל במקסיקו 1986. ההישג הכביר הזה הזניק אותו לדעת רבים מעל הצרפתי, אך לא היה קונצנזוס בנושא. אם תרצו, היה זה מאבק בסגנון ליאו מסי מול כריסטיאנו רונאלדו, גם אם ההשוואה הזו לא באמת נכונה ממיליארד ואחת סיבות.

 

לפלאטיני היה יתרון עצום מבחינת התארים הקבוצתיים. בנוסף לשתי הזכיות בסקודטו, היתה לו גם אליפות צרפת עם סנט אטיין. ואולם, הוא היה מבוגר ב-5 שנים ממראדונה. ב- 1986 הוא כבר היה בן 31, בעוד דייגיטו בסך הכל בן 26, בשיא פריחתו. בנאפולי האמינו שהוא מסוגל לשבור את ההגמוניה של הצפון ולהגשים את החלום שהיה כמעט בלתי אפשרי במשך עשורים ארוכים. ההיסטוריה ידועה לכל.

 

פלאטיני. היה כבר בשלהי הקריירה (gettyimages)

 

לאודרופ העלה את יובנטוס ליתרון בדקה ה-50, אבל המהפך לקראת הסיום היה עוצמתי מבחינה תודעתית. בדקה ה-73 דחק הבלם מורנו פראריו את הכדור פנימה אחרי ערבוביה ברחבה. דקה אחת חלפה, וקרן של מראדונה הסתיימה בשער של ברונו ג'ורדנו האימתני. הגברת הזקנה פריקה את ההגנה בחיפוש אחרי השוויון, ונאפולי הענישה אותה עם שער של ג'וזפה וולפצ'ינה המחליף בדקה ה-90. הדרום ניצח את הצפון 1:3.

 

נאפולי עלתה לפסגה. היא לא ירדה ממנה עד לסיום העונה, וניצחון נוסף על יובנטוס בשלהי מרץ, 1:2 באצטדיון סן פאולו, הבטיח למעשה את האליפות המתוקה. בטבלה הסופית הפרידו 3 נקודות בין נאפולי ליובה, כלומר המפגשים הישירים הכריעו את גורל הסקודטו.

 

אין דרך לתאר את החגיגות ברחובות העיר אחרי שמראדונה השלים את המשימה. איטליה אוחדה אמנם ב-1861, אך ההבדלים התהומיים בין הצפון לדרום לא נעלמו לעולם. יש הרואים בהם שתי מדינות נפרדות, ולא פעם נתקלים אנשי נאפולי בכרזות בנוסח "ברוכים הבאים לאיטליה" כאשר הם מתארחים באצטדיונים בצפון המדינה. הצפון המתועש עשיר הרבה יותר ומפורסם בין היתר בזכות האמנות והתרבות. הדרום ידוע בעיקר בגלל המאפיה, והיא גם זו שעיכבה מאז ומתמיד את התפתחותו.

 

אוהדי נאפולי. "ברוכים הבאים לאיטליה" (gettyimages)

 

לאנשי קאמורה היה חלק עצום בהבאתו של מראדונה למועדון. ואולם, הדרומים לעולם לא יודו כי הם אשמים במצבם. לדעתם, זו תוצאה של קיפוח מתמשך. הכדורגל הוא המפלט, ולזכיה בתארים על חשבון יובנטוס, הסמל המובהק ביותר של האליטה הצפונית, יש משמעויות פוליטיות וחברתיות. זה הרבה מעבר לספורט נטו.

 

אפשר היה לחוש היטב בחלוקת איטליה לשתי מדינות בחצי גמר מונדיאל 1990 שנערך באצטדיון סאן פאולו. רצה הגורל, והוא הפגיש בין המארחת לארגנטינה של מראדונה, ודייגיטו קרא לאוהדים לתמוך בנבחרתו. "אתם צריכים לזכור שאיטליה מסתכלת עליכם היום, אבל שוכחת אתכם ב-364 הימים האחרים בשנה", הוא אמר. רבים אכן עשו זאת, כי הם הרגישו קרובים הרבה יותר לאלילם שהצעיד אותם לאליפות שניה שבועות ספורים קודם לכן מאשר לנבחרת שלא באמת ייצגה אותם. רבים אחרים שמרו על הזהות הלאומית, ונצפו כרזות בנוסח: "דייגו, אנחנו אוהבים אותך, אבל אנחנו עדיין איטלקים". ארגנטינה ניצחה בפנדלים ועלתה לגמר, והעיר נקרעה.

 

מראדונה. ארגנטינה הפסידה לאיטליה והעיר נאפולי נקרעה (gettyimages)

 

בחלוף שנה גורש מראדונה אחרי שהסתבך בפרשת הסמים. מאז, העסק רק הלך והתדרדר. שנים ארוכות של ניהול כושל הסתיימו בפשיטת רגל ב-2004 והמועדון הוקם מחדש בזכות מפיק הסרטים הססגוני אאורליו דה לאורנטיס. הוא הצליח להחזיר את הקבוצה למרכז הבמה, וכעת, יותר מרבע מאה אחרי האליפות הקודמת, היא שוב מתמודדת מול יובנטוס על האליפות. אם תשחזר את ה-1:3 ההיסטורי מ-1986, תהפוך נאפולי לפייבוריטית ברורה לקחת לגברת הזקנה את הכתר. המאבק בין הצפון לדרום חוזר שוב לכותרות.

 

לא לחינם הגדיר את דה לאורנטיס את המפגש הזה לפני שנה כ"דרבי האמיתי של איטליה". אוהדי אינטר לא יסכימו איתו, כמובן. גם מבחינת ההישגים ההיסטוריים כלל אי אפשר להשוות בין יובנטוס לנאפולי. אבל במובן מסוים הוא צודק. זה המשחק שמדגיש יותר מכל את ההבדל הקיצוני בין שתי החלקים של איטליה. הוא ייצרי, מרגש וסוחף יותר מאשר המשחקים הפנימיים בין נציגות הצפון. והפעם הוא גם הקרב האולטימטיבי על סקודטו. ארץ המגף לא יכולה להציע ערב גדול יותר.

עוד באותו נושא: דייגו מראדונה, מישל פלאטיני

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי