ב-2015 סטף קרי הפך לשחקן הכי חשוב ב-NBA. לא הכי טוב, לברון ג'יימס היה אז בשיאו, אבל כן אחד הטובים וכן הכי חשוב. גם לפני כן הוא נחשב לקלע הטוב בליגה, לשחקן מלהיב עם כישרון נדיר שגם עשה כמה דברים מעניינים בפלייאוף, אבל אף אחד לא דמיין שתיבנה סביבו שושלת שתשלוט ב-NBA לאורך שנים ותשנה את פני הליגה. לא סביב שחקן בגובה 1.88 מטר שהתכונה הבולטת שלו היא קליעה מבחוץ. אליפות, טענו אז, לא לוקחים עם שלשות והרכבים נמוכים. עד שהגיעו סטף וגולדן סטייט של סטיב קר, שהפכו לתופעה שכל הליגה חיפשה פתרונות עבורה. כדי להתמודד על אליפות באותן שנים, קבוצות היו חייבות להבין איך עוצרים את סטף ואת הווריירס.
סטף וגולדן סטייט הם לא האחראים היחידים למהפכת הפייס אנד ספייס, השלשות והקצב הגבוה. אבל הם אלה שהוכיחו כמה רחוק ניתן להגיע עם הסגנון הזה. גם סטף וגם הקבוצה שנבנתה סביבו הם תופעות חד פעמיות לחלוטין, עדיין אף אחד לא משחק כמו סטף ואף אחת לא משחקת כמו גולדן סטייט. אבל הם העצימו וזירזו את השינוי שהוביל לכך שכיום השלשות נחשבות לנשק ההתקפי הכי חשוב, הרכבים נמוכים הם עניין שבשגרה וקצב המשחק גבוה מאוד.
השינוי בליגה היה מהיר ודרמטי, הוא הפך סוגים מסוימים של שחקנים להרבה יותר חשובים והפך בעיות של שחקנים אחרים לבלתי ניתנות להכלה. סנטרים כבדים, כאלה שמתקשים גם להגן על הטבעת, גם לשמור בפיק נ' רול מול קלעי חוץ איכותיים וגם להתמודד עם סנטרים שקולעים מבחוץ, הפכו לשחקנים שמתקשים יותר ויותר למצוא את מקומם בעידן החדש. רבים מהם נפלטו מהליגה. אם צריך היה לבחור מישהו לפוסטר של איך נראה שחקן שלא אמור להסתדר ב-NBA כיום, הבחירה הטבעית הייתה ניקולה יוקיץ'.
ב-2023, יוקיץ' הפך לשחקן הכי חשוב ב-NBA. הוא היה שחקן בכיר גם לפני כן, זכה פעמיים ב-MVP והרשים מאוד בפלייאוף הבועה, אבל נותר מחוץ לדיון המצומצם על תואר השחקן הטוב בעולם. התחושה הייתה שברגעי האמת יימצאו הקבוצות שיידעו לחשוף את החולשות שלו בהגנה, לאתגר אותו באופן שיזכיר לכולנו שסנטרים כבדים כמוהו לא שייכים לתקופה הזאת. הקבוצות הגדולות ביותר, שמשלבות אתלטיות, קליעה, כישרון והגנה חזקה, היו אמורות להיות בעיה עבור יוקיץ'. בפלייאוף הנוכחי, התברר שהוא בעיה עבורם, לא להיפך.
הסיפור המרכזי של פלייאוף 2023 הוא שניקולה יוקיץ' הפך בו לשחקן הטוב בעולם, שדנבר שנבנתה סביבו הפכה לקבוצה הטובה בעולם ושהפלייאוף הסתיים ללא אף פתרון הגנתי הגיוני עבור השחקן ועבור הקבוצה. כמו סטף, גם הג'וקר הוא תופעה חד פעמית ששום דבר בעבר לא היה דומה לה וקשה לדמיין משהו כזה בעתיד. אך בהחלט ייתכן שכמו סטף, גם יוקיץ' יהיה השחקן שכל הליגה תהיה עסוקה בו בשנים הבאות, בשאלה מה ניתן ללמוד ממנו ובשאלה איך ניתן לעצור אותו.
בינתיים אין תשובה טובה לשאלה השנייה, ולא בגלל שהיריבות לא ניסו. מינסוטה, פיניקס, הלייקרס ומיאמי, היריבות של דנבר לאורך הפלייאוף, ניסו כל דבר. בעיקר שתי האחרונות, שתיים מקבוצות ההגנה הטובות בפלייאוף, שניסו שלל שיטות ורעיונות ושום דבר לא עבד. אלה המספרים של יוקיץ' בארבע הסדרות: 26.2 נקודות, 12.4 ריבאונדים ו-9 אסיסטים מול מינסוטה בסיבוב הראשון, 34.5, 13.2 ו-10.3 מול פיניקס בשני, 27.8, 14.5 ו-11.8 בגמר המערב מול הלייקרס של אנתוני דיוויס, שחקן ההגנה הטוב בפלייאוף, ו-30.2, 14 ו-7.2 מול מיאמי בגמר.
עוד על האליפות ההיסטורית של דנבר
הנאגטס השלימו 1:4 על ההיט בגמר עם 89:94 וזכו באליפות ראשונה דנבר חוגגת עם יוקיץ' ה"שמנמן הלא מוערך": "השחקן הטוב בעולם" הפלייאוף האישי הגדול אי פעם? המספרים של יוקיץ' בדרך לאליפות "קבוצה שהיא שיעור לחיים": מיאמי עדיין בטוחה שהאליפות בדרך
יוקיץ' הוא שחקן הפוסט הטוב בעולם. בגובה 2.11 מטר ובמשקל 129 ק"ג, יש מעט מאוד שחקנים בליגה שיכולים להקשות עליו קרוב לסל, לכן הוא חסין כמעט לחלוטין להגנה של חילופים. יוקיץ' הוא גם המוסר הטוב בעולם, מכל איזור ולכל איזור, לכן כמעט בלתי אפשרי להביא מולו עזרה או לשמור מולו איזורית. יוקיץ' הוא חוסם נהדר בפיק נ' רול, משתמש ברוחב שלו ומתזמן במדויק את רגע החסימה כדי ליצור לפרטנר שלו את היתרון שהוא צריך, לכן קשה עד בלתי אפשרי לנסות להילחם בחסימה בהגנת הפיק נ' רול מולו. יוקיץ' הוא גם אחד מהקלעים הטובים בליגה מחצי מרחק וקולע מצוין גם שלשות אם יש לו זמן, אז ממש לא כדאי לחכות לו ליד הטבעת ולהמר על הזריקה שלו. אם מנסים לצאת אליו מהר אל קו השלוש, הוא יודע לעבור את השחקן שלו ולהוכיח שגם המשחק שלו עם הפנים לסל משובח, חדירות בהילוך איטי שמסתיימות בדרך כלל בסלים.
זו מכונה התקפית מושלמת שלא נראתה כמוה בתולדות ה-NBA. ובכך לא נגמרים היתרונות. יוקיץ' הוא אחד הריבאונדרים הטובים בליגה, וזו תכונה הגנתית חשובה מאוד ולא מוערכת דיה. הוא לומד יריבות ומשתפר בהגנה תוך כדי סדרות, מול מיאמי בגמר הוא סיפק תצוגה הגנתית מרשימה מאוד. בכלל, מדובר במאמן על המגרש שחושב מהר יותר מהשחקנים היריבים ולפעמים גם מהמאמנים, קורא סיטואציות ומגיב להתרחשויות בזמן אמת. הוא מנהיג בדרכו הייחודית, ממגנט סביבו שחקנים שמבינים שהם נמצאים בנוכחותה של גדולה. והוא פיתח אופי של שחקן גדול, כזה שלא מוכן לוותר, תמיד נענה לאתגר, מופיע לכל משחק ושום דבר לא מזיז אותו מהמשימה.
מוח הכדורסל המבריק של יוקיץ' מככב בליגה כבר שנים. כמעט כל משחק הוא מספק רגעים קטנים של אושר לחובבי חוכמת המשחק והחשיבה מחוץ לקופסא, בעיקר בזכות היכולת שלו לספק מסירות שאף אחד אחר לא דמיין, מהמרהיבות ביותר ועד למסירות פשוטות שמשום מה רק גאונים יכולים לזהות. אך ברגע שהוא השתלט על הפלייאוף, הפך לשחקן הטוב בעולם באמת, זה כבר סיפור אחר, חדש. זה כבר לא קוריוז, לא שחקן למביני עניין, לא שחקן לעונה הרגילה. זה השחקן שצריך לנצח, השחקן שצריך למצוא דרך לעצור, עד להודעה חדשה. ובזמן שיש כמה התחלות של מחשבות על איך להקשות עליו ועל דנבר, בינתיים הוא מצא פתרון לכל בעיה שהציבו לו, שום דבר לא החזיק לאורך זמן. אריק ספולסטרה, שרבים מחשיבים כמאמן הטוב בליגה, ניסה כל דבר אפשרי בגמר, כלום לא עבד.
האם זו התחלה של מהפכה נוספת? האם כולם ירצו לשחק עכשיו כמו יוקיץ' ודנבר? בגדול לא, כי יש כל כך מעט שחקנים בגודל שלו עם שילוב יכולות כזה. אבל אולי קבוצות יפסיקו לפחד מסנטרים כבדים עם יכולות מגוונות בהתקפה וילמדו משהו דווקא מהאופן בו דנבר משתמשת ביוקיץ' בהגנה. אולי רעיון הסנטר שמנהל משחק מבחוץ יהפוך למשהו שיותר קבוצות רוצות לנסות לממש. זה משנה את מבנה המגרש כשהסנטר מסוגל לעשות את זה, לשחקנים שסביבו יש מרחב הרבה יותר גדול לנוע בו. אולי יהיו עוד ניסיונות לבנות קבוצות סביב שחקנים עם שילוב של משחק פוסט ויכולת מסירה. סקרמנטו של דומנטאס סאבוניס מזכירה, לרגעים, את דנבר מבחינה סגנונית. יוסטון יכולה להתחיל לשכנע את עצמה שהשחקן שנכון לבנות סביבו את משחק ההתקפה שלה הוא אלפרן שנגון. זו לא תהיה מהפכה, אבל זה בהחלט חומר למחשבה למנהלים בליגה.
גם השחקנים הגדולים ביותר צריכים שתיבנה סביבם קבוצה טובה כדי ללכת עד הסוף. סביב יוקיץ' נבנתה לאורך שנים קבוצה נהדרת, בפרוייקט ארוך טווח שנקטע בשנתיים הקודמות בגלל הפציעות של ג'מאל מארי ומייקל פורטר ג'וניור. אחרי שמארי חזר לעצמו בפלייאוף האחרון, קל היה להבין כמה הוא היה חסר וכמה טובה דנבר הייתה יכולה להיות כבר לפני שנתיים.
נקודת הציון החשובה ביותר של הפרוייקט הזה לפני הפלייאוף הנוכחי הייתה הבועה, ובעיקר הסדרה מול הקליפרס בה הנאגטס חזרו שלוש פעמים מפיגור 15 כדי למחוק פיגור 3:1 ולהדהים את מי שנחשבה למועמדת הבכירה לאליפות. האופי המיוחד של הקבוצה התגבש באותם ימים ובא לידי ביטוי ברגעי מפתח בפלייאוף הנוכחי.
מארי הוא הפרטנר המושלם לפיק נ' רול עם יוקיץ'. הוא צריך בדיוק את היתרונות הקטנים שהג'וקר יוצר כדי לעלות לזריקות שהוא קולע באחוזים מעולים, יש ביניהם הבנה טלפתית שמאפשרת להם להגיע למצבי זריקה קלים בעקביות, הוא יודע להתעלות ברגעי מפתח ובגמר הוא גם הוכיח שהוא התפתח למוסר נהדר בפני עצמו, כך שאין לדנבר בעיה שהוא יהיה מי שמקבל את ההחלטות אם זה מה שההגנה נותנת. כל פעם שיריבה קצת הטרידה את דנבר, היא חזרה לפיק נ' רול הבסיסי והבלתי ניתן לעצירה שלה. מארי למד גם להתעלות בדקות המנוחה של יוקיץ' ומוריד ממנו חלק משמעותי מעול יצירת הנקודות.
קשה להעריך את מארי כשחקן נפרד, בלי שיתוף הפעולה שלו עם שחקן כל כך דומיננטי. האם הוא מסוגל להיות גארד-סקורר בכיר כל כך גם בלי הנוכחות של הג'וקר שמושך את תשומת לב ההגנה ומספק לו חסימות מושלמות? זו כנראה לא שאלה שנצטרך לדעת לענות עליה בשנים הקרובות. מארי נמצא בסיטואציה המושלמת עבורו ועבור הקבוצה, הוא מספר 2 הכי טוב שיוקיץ' יכול היה לבקש, כזה שמשחק בפלייאוף כמו סופרסטאר בכיר אבל מבין את מקומו בהיררכיה ואת תפקידו.
ולשניים האלה יש גם מספר 3 אידיאלי. ארון גורדון מצא את עצמו בדנבר, הבין מה התפקיד הכי נכון עבורו. הוא הסטופר ההגנתי שהקשה על קווין דוראנט, לברון ג'יימס וג'ימי באטלר לאורך הפלייאוף. בהתקפה הוא עושה את כל הדברים הקטנים: חוסם עם ובלי כדור, מוביל כדור לפעמים, מוסר טוב, חותך פנימה, חוםר בפוסט מול מיס-מאצ'ים, הולך חזק לריבאונד התקפה ומדי פעם קולע גם שלשות. הוא כמעט תמיד צובר את הנקודות שלו ופעם בסדרה דואג לתפוס גם יום קליעה טוב, בימים כאלה קשה במיוחד להתמודד עם הנאגטס.
מייקל פורטר ג'וניור הוא השחקן שעוד לא מצא את עצמו עד הסוף במערכת. בעיות הגב מקשות על התנועה שלו והפכו אותו לסוג של מומחה שלשות גבוה מאוד שלא תורם מספיק באספקטים אחרים. אך בגמר, כשהשלשות סרבו להיכנס (4 מ-28), יפה היה לראות אותו נלחם כדי לתרום בדרכים אחרות. הוא עבד קשה מאוד בהגנה אחרי משחק 2 החלש שלו, הוא נע עם ובלי הכדור לטבעת והזכיר שבמקור הוא אמור היה להיות סקורר מגוון מאוד, הוא עזר מאוד בריבאונד. ניכר שבדנבר אוהבים אותו ורוצים לתת לו לגדול יחד עם הקבוצה, היה להם מרווח נשימה מספיק גדול בפלייאוף הזה כדי לתת לו ליפול ולקום בלי שזה יפגע בקבוצה.
בקיץ הג'נרל מנג'ר קלווין בות' השלים את הסגל סביב הרביעייה הזאת. הוא הביא את קנטביוס קלדוול-פופ בטרייד, את ברוס בראון בשוק החופשי ואת כריסטיאן בראון בדראפט. כל השלושה הם שחקני כנף שמתאימים מאוד לשחק לצד יוקיץ', כאלה שמשלבים הגנה טובה, תנועה ללא כדור וקליעה מבחוץ (כריסטיאן בראון פחות). בות' שם דגש על שחקנים אחראיים עם אופי טוב, כאלה שישמחו לקבל על עצמם תפקיד משני אבל יודעים לתת גם יותר כשצריך. לכל אחד מהשלושה היו רגעים חשובים מאוד בפלייאוף הזה, כולל בגמר.
על החבורה הזו מנצח מייק מאלון, מאמן נהדר שקיבל את הזמן לפתח את הקבוצה הזאת צעד אחרי צעד. ניכר כמה הוא מחובר לשחקנים והם מחוברים אליו, הקשר שלו עם יוקיץ' נהדר והוא הבין איך לתת לכוכב הייחודי שלו לבוא לידי ביטוי מלא. לפעמים הגדולה של מאמן טמונה ביכולת לזהות את הדבר המיוחד שיש לו ביד ולהתאים את עצמו אליו. זה מה שסטיב קר עשה בגולדן סטייט וזה מה שמאלון עשה עם יוקיץ'. מאלון הוכיח בפלייאוף גם יכולת לנהל סדרות ולאסוף את השחקנים שלו כשהם מתחילים קצת להתפזר. האופי הנדיר של הקבוצה רשום גם על שמו.
דנבר לא נראית נוצצת כמו קבוצות גדולות מהעבר, אבל סיימה הלילה את אחת מריצות הפלייאוף הדומיננטיות ביותר אי פעם. היא סיימה את הפלייאוף במאזן 4:16, לא הייתה בפיגור בשום שלב ורק פעם אחת הייתה במצב של 2:2. היא ניצחה 10 מ-11 המשחקים האחרונים שלה. כל אחד מארבעת ההפסדים הרגיש כמו אירוע: הפסד בהארכה למינסוטה כשהיא ביתרון 0:3, שני הפסדים לפיניקס בתצוגות קליעה עילאיות לגמרי של דווין בוקר וההפסד בגמר למיאמי בתצוגת קליעה נהדרת. ובכל המשחקים האלה היא נשארה בעניינים, ההפסד הכי גבוה שלה היה ב-7 הפרש.
לא רק יוקיץ' היה בלתי ניתן לעצירה בהתקפה, גם הקבוצה כולה. היא סיימה את הפלייאוף עם יעילות התקפית של 118.2, שווה ערך למקום שני בעונה הרגילה, ושמרה על עקביות בכל סדרה. גם ההגנה הייתה מצוינת ורק השתפרה ככל שהפלייאוף התקדם. זה היה כל כך קל עד שניתן לפספס כמה מרשים הפלייאוף הזה היה.
האם זו רק ההתחלה? האם דנבר הזו יכולה להפוך לשושלת? על פניו, אין סיבה שלא. יוקיץ', מארי, גורדון ופורטר בני 25-28 וחתומים לפחות לעוד שנתיים, גם לקק"פ בן ה-30 לפחות עוד שנה בחוזה ולכריסטיאן בראון שלוש שנים בחוזה רוקי. אין סיבה שאף אחד מהם יעזוב בשנים הקרובות. היחיד שנמצא בסימן שאלה הוא ברוס בראון, שבגלל חוקי השכר לא יוכל לחתום על חוזה גבוה בדנבר ויוכל לקבל יותר במקומות אחרים. השאלה הכמעט יחידה הקיץ היא אם בראון יסכים להרוויח פחות כדי להישאר בדנבר עד שזכויות הבירד יאפשרו לה לשלם לו יותר, לא יפתיע אותי אם זה מה שהוא יעשה.
אך גם אם בראון יעזוב, ניתן לשער שהסגל יתמלא בכל טוב. דנבר נמצאת מעל לתקרת המס ויכולה להציע בעיקר חוזי מינימום, אבל שחקנים יעמדו בתור כדי לשחק לצד יוקיץ' גם במינימום. לא יפתיע אותי, למשל, אם גארי האריס יחזור הביתה אחרי שמצא מחדש את הקליעה שלו באורלנדו, והוא רק אחד מבין רבים שעשויים לחפש מועמדת לאליפות וזו המועמדת מספר 1 כרגע. בות' השיג גם שורה של בחירות דראפט בשנתיים הקרובות בתקווה לתפוס עוד שחקן יעיל כמו כריסטיאן בראון. שום דבר לא בטוח ב-NBA. חלון ההזדמנויות מתברר פעמים רבות כקטן מהצפוי, פציעה או שתיים יכולות לשנות הכל. מילווקי גילתה את זה בשנתיים האחרונות, דנבר כבר חוותה את זה עם הפציעה של מארי שהשביתה אותו לשני פלייאופים. אבל כל זמן שדנבר בריאה, היא מועמדת בכירה לאליפות לכמה שנים טובות. את העונה הבאה היא תתחיל כפייבוריטית, כקבוצה שצריך למצוא לה פתרון כי יש לה את השחקן שאין לו פתרון. אם צריך להמר, אני מאמין שזו לא האליפות האחרונה של החבורה הזאת.
מה דעתך על הכתבה?