סופרסטארים של ה־NBA נמדדים ביחס לקרבתם לאלוהי המשחק. אין מחלוקת מיהו אלוהי המשחק, השאלה היא רק מי מתקרב אליו. מדי פעם עולים מועמדים. בגמר ה־NBA האחרון דובר על קרבתו של קוואי לנארד לאלוהים. אכן, היו כמה נגיעות אלוהיות בדרך של קוואי ושל הראפטורס לאליפות.
לסופרסטארים של הכדורסל המודרני יש מעמד שונה מזה שהיה לקודמיהם. הם, ולא קבוצותיהם, קובעים מהי גדולה ולאן לשאוף. זה יהיה לא מנומס להגדיר אותם "גדולים מהמשחק", הוא הרי אִפשר אותם, אבל המשחק כבר הכיר בהשתעבדותו לכוכביו. קיומו תלוי בהם.
ג'וליוס ארווינג, דוקטור ג'יי, התקבע בין ההיסטריונים של הליגה כמי שהביא אותה לספירות אחרות. ה־NBA הכירה בכך שגם אם המשחק גדול מכל אינדיבידואל, הוא הרבה יותר גדול כשג'וליוס מרחף מתחת לתקרה.
ג'וליוס אִפשר את ג'ורדן, מייקל הוא החוליה הבאה בשרשרת אבולוציונית שהחלה להישזר בעקבותיו של הדוקטור. כל מה שג'וליוס עשה – מייקל עשה, והוסיף דברים שג'וליוס לא עשה, וצירף סט של תכונות אישיותיות לא מוכרות. קובי בראיינט הבהיר מהן כוונותיו לגבי השרשרת האבולוציונית כבר בתיכון לואר מריון; הוא יהיה ג'ורדן הבא, הוא יהיה כמוהו, הוא יהיה יותר ממנו.
הבהיר מהן כוונותיו לגבי השרשרת האבולוציונית כבר בתיכון (Gettyimages)
בראיינט צעיר מג'ורדן ב־15 שנים. כשקובי נתן את ההצהרה שלו, מייקל היה בשיא שלו – שלוש הוא כבר לקח ושלוש הוא עוד ייקח. ג'ורדן כבר עבר את ה־30 אבל עדיין רחוק מסוף דרכו. קובי תכנן להיכנס לנעליים של ג'ורדן בעודו נועל אותן. זה הפך אותו לאנטגוניסט לאורך כל הקריירה שלו, זה שבא אחרי ודורש הכרה שניתנת או שלא, והוא בא ודורש אותה. ילד. אני התוודעתי לעוצמת האהבה אליו, למקום ולמעמד שתפס בחייהם של דורות, רק לאחר מותו.
המשחק מוצף בדופליקטים של ג'ורדן. הוא סימן מהי הגדולה ומה צריך לעשות כדי לשאוף ולהגיע אליה. יש כל כך הרבה דופליקטים עד שקשה קצת להבחין בין הגדולים שביניהם לבין החיקויים שמופיעים לרגע. ההצפה גורמת לכך שמעשיהם של הסופרסטארים נתפסים כמובנים מאליהם. 60 נקודות לערב של ג'יימס הארדן או ראסל ווסטברוק זה כבר לא ביג דיל.
מבין הדופליקטים, בראיינט הגיע הכי קרוב למקור, כמעט נגע בו. הוא לא היה חיקוי, הוא היה תואם, לא היה חסר לו דבר, רק שהיה מישהו לפניו ובסמיכות גדולה מדי אליו. וקצת יותר ממנו.
גדולתו של בראיינט לא נופחה במותו, היא הוכרה גם במהלך הקריירה שלו. הענף שיווק את עצמו באמצעותו לכל פינה בגלובוס, כפי שנהג עם מייקל וכפי שהוא נוהג עם לברון. קובי היה הפרצוף של הענף בסביבה של הדלאי לאמה. מעמדו טאטא עבורו מעשה אונס שבוצע על ידו והועלם באמצעות תשלום למתלוננת. ההתייחסות למותו, לעומקה ולרוחבה, מראה עד כמה עמוק הוא חלחל ולאן ההכרה שלו הגיעה.
זה לקח פרק ניכר מהקריירה שלו עד שהוכר שקובי זו גדולה בפני עצמה, לא קשורה לג'ורדן ולא מושווית אליו. נוצרת סביבו מורשת, יש לה שם שמגדיר אותה, יש לה זיהוי, יש לה ערכים – "בלאק ממבה מנטליטי". היא ידועה, היא רווחת, שחקנים נשבעים בשמה, צעירים גדלים עליה. אוסף תכונות של מחסל נמצאים בבסיסה. בלאק ממבה מהיר, לא צפוי, רצחני. כך צריך לעלות לפרקט ולשחק את המשחק. זו המנטליות שקובי זוהה איתה, זו מורשתו, היא שיקפה במדויק את דמותו: אני אחסל וזה יכאב כי זה הטבע שלי. קובי טיפח את הדימוי ומספידיו דבקו בו, דוק ריברס דיבר על האינטנסיביות שלו, דייויד בלאט על הפחד להיות מותקף על ידו.
היעד שלו להיות כמו מייקל או יותר ממנו היה לא אנושי מלכתחילה. קובי לקח אותו על עצמו בלי למצמץ, הוא הגיע ללוס אנג'לס בגיל 18 ולא התיישב מאחורי אף אחד. הוא לא ספר את פיל ג'קסון ולא את שאקיל אוניל, הוא שרטט לעצמו את צורת המשחק של מייקל, העתיק אותה וביצע אותה בשלמות. ג'ורדן היה אובססיבי, קובי אובססיבי ממנו. ג'ורדן היה אובססיבי, נקודה: לכדורסל, לבייסבול, לגולף, להימורים. קובי רק לכדורסל. ג'ורדן היה "בן זונה", קובי היה ממבה. קובי לקח את סך תכונותיו של מייקל, האתלטיות והמנטליות, העתיק ואימץ אותן, הפך אותן לחלק מעצמו ואישיותו, איפה שהיה אפשר להקצין, הוא הקצין, אבל להישגים של מייקל הוא לא הגיע. מייקל השיג שש אליפויות, ניצח כל סדרת גמר, מעולם לא נזקק למשחק שביעי, ועשה זאת בלי שאקיל לצדו. מייקל הגיע לכל המשחקים הגדולים ותמיד ניצח אותם, לרוב במו ידיו. לקובי היו משחקים גדולים שטינף בהם, היו כאלה שיעדיף לשכוח – לקובי היה הכל אבל פחות.
נראה שמוות טרגי של ספורטאי גדול חובט בעוצמות גדולות יותר. לפרידה ממנו יש אימפקט של פרידה מבן אלים; רגע הוא לפנינו במלוא עוצמתו, יופיו, שלמותו, רגע אחר הוא שוכב מפויח וחסר תנועה בין שבריו של מסוק. הגוף הגדול, הכל יכול, הוכרע, זה לא נתפס.
על המדף של הטרגדיות האנושיות, הסיפור של בראיינט נמצא לצדם של ג'יימס דין, ג'ים מוריסון והנסיכה דיאנה. במנותק לגמרי מהסיפור של ג'ורדן. קובי לא חי בצלו של ג'ורדן גם אם הושווה אליו כל העת. קובי לא חי בצלו של אף אחד. אלה נסיבות מותו שנותנות לסיפור שלו טוויסט אחר. הסיפור של מייקל גדול אבל של קובי גדול יותר
מה דעתך על הכתבה?