לא מעט קילומטרים, של מרחק ושל תפיסה, הפרידו תמיד בין ג'ייסון קיד לסטיב נאש. בין הילד שגדל בשכונה מחוספסת במגרשי הרחוב של סן פרנסיסקו לבין הילד שנולד בדרום אפריקה, עבר לקנדה וגדל בבית שהתעניין בכדורגל ובמדינה שלא התחברה לכדורסל.
אבל בלילה שבין שישי לשבת, על הבמה היוקרתית עליה יעמדו 12 נבחרים חדשים להיכל התהילה, בין אנשים שהגיעו לשם בזכות הכישרון שלהם (גרנט היל), או ההישגים שלהם (ריי אלן), הדבר היחיד שיפריד בין השניים יהיה 2 ס"מ. בין ה-193 ס"מ של קיד ל-191 ס"מ של נאש.
כי עד כמה ששניהם היו במהלך החיים ובקריירה שונים, מבחינת האופי, מבחינת המזג ומבחינת אספקטים רבים במשחק, שניים מהרכזים הגדולים בהיסטוריה שהגיעו לליגה בהפרש של שנתיים, יעמדו יחד על אותה במה זה לצד זה כגוף שלם אחד – גוף שיצר מהפכה והשפיע עליו כמו שרק מעטים במאה הנוכחית השפיעו.
ג'ייסון קיד. הוביל קבוצה בינונית לגמר (AFP)
7 שניות וטריפל דאבל
כשקיד נאש הגיעו ל-NBA, זו הייתה ליגה של סנטרים. עידן הטיטאנים עם אולאג'ואן, רובינסון, יואינג, מורנינג ורבים אחרים.משחק שעובר קודם כל דרך הביגמנים למטה. הרכזים הטובים ביותר דאז היו שחקנים כמו גארי פייטון וג'ון סטוקטון, שניים שחלילה לנו להוריד מגדולתם, אבל בתקופה ההיא אפילו לא היו השחקנים הכי דומיננטיים בקבוצות שלהם.
ב-2018, אנחנו בלב לבה של תקופה אחרת לגמרי, של עידן הזהב של הרכזים. וזה קורה קודם כל בגלל נאש וקיד.
נאש אמנם פרש לפני 3 שנים באופן רשמי, ולפני 6 שנים באופן לא רשמי, אבל הוא עדיין "חי" בליגה. עדיין תוכלו לראות אותו בכל מקום, את ההשפעה שלו. כי כשתראו את גוראן דראגיץ' לוקח שומר עם הגב לסל ומבצע הטעיית "אפ-אנד-אנדר", תיזכרו בנאש. כשתראו את דמיאן לילארד זורק שלשה מהירה כי השומר שלו עבר מתחת לחסימה, תיזכרו בנאש. כשתראו את קייל לאורי חודר לסל, נעצר, מסתובב וממתין לשחקן שיחתוך לטבעת, תיזכרו בנאש.
סגנון המשחק הזה, יחד עם התקפת ה-"7 שניות ומטה" שיצר בצוותא עם מייק ד'אנטוני בפיניקס סאנס המהנה של אמצע וסוף העשור הקודם, היוו את הספתח לעידן החדש שאנו חוזים בו כעת. הקצב היה כזה שנטרל לחלוטין את הגבוהים ושם את האנשים הקטנים במרכז.
סטיב נאש מול סטף קרי. הפך את הרכזים למובילים של הליגה (Gettyimages)
ג'ייסון קיד לעומתו היה מראשוני הרכזים המודרניים, כזה שעושה הכל. נכון, היה את אוסקר רוברטסון שהקדים את זמנו ב-4 עשורים, ואת מג'יק ג'ונסון שהיה סטיית תקן של הטבע, אבל קיד – הגארד שלקח הכי הרבה ריבאונדים בהיסטוריה ומי שהפך למכונת טריפל דאבלים (107 בקריירה) עוד כשלא עשו מזה כל כך הרבה עניין – סלל את הדרך לראסל ווסטברוקים של העולם. לרכזים מתפוצצים על המגרש ועל דף הסטטיסטיקה.
גשר צר מאוד
הקריירה של השניים השיקה לכל אורכה. אחד היה בדאלאס, שני הגיע. אחד הלך לפיניקס, שני הגיע אחריו וכן הלאה. אבל מי היה טוב יותר? אם שמים את 2 תארי ה-MVP של הקנדי אל מול העובדה שקיד הוביל פעמיים קבוצה בינונית כמו ניו ג'רזי נטס עד לגמר, את טבעת האליפות שלו בימי "התיקון" בדאלאס בסוף הקריירה, את העובדה שגם היה שחקן הגנה מצוין (4 פעמים חמישיית ההגנה) לעומת מחסור עצום בתחום של נאש – ייתכן וקיד ייקח כאן את הקרב בנקודות.
אבל עד כמה שהשאלה הזו סקסית ומגרה, היא פשוט לא נכונה. ודאי לא בלילה הזה. כי זה ממש לא חשוב מי גדול יותר, אלא כמה שניהם היו גדולים יותר, ובעיקר – חשובים יותר – מכל השאר.
ראסל ווסטברוק. מככב בזכות נאש וקיד (AFP)
קיד ונאש הם הפכים משלימים. הם הגשר המחבר מהימים בהם לצדו של מייקל ג'ורדן היו רכזים מסורים אך "אפורים" דוגמת בי. ג'יי. ארמסטרונג ורון הארפר שתפקדו כשחקנים משלימים, ועד לימים בהם עמדת הרכז שולטת בליגה, עם כריס פול או ג'יימס הארדן, עם סטף קארי או ראסל ווסטברוק, עם דמיאן לילארד ורבים אחרים.
קיד ונאש יצרו ליגה בה בכל היכל כדורסל התהילה תגיע קודם כל לרכזים. הלילה, אל היכל התהילה ההיסטורי, יגיעו השניים שגרמו לכל זה להתרחש.
הישגי השניים
ג'ייסון קיד
אליפות (2011), חמש פעמים בחמישיית העונה (1999, 2000, 2001, 2002, 2004), פעם אחת בחמישיית העונה השלישית (2003), 4 פעמים בחמישיית ההגנה של העונה, 5 פעמים מלך האסיסטים, מקום שני בכל הזמנים בחטיפות, מקום שני בכל הזמנים באסיסטים, 10 פעמים אולסטאר, שתי מדליות זהב אולימפיות (2000, 2008).
סטיב נאש
פעמיים MVP של העונה (2005, 2006), שלוש פעמים בחמישיית העונה (2007-2005), פעמיים בחמישיית העונה השנייה (2008, 2010), פעמיים בחמישיית העונה השלישית (2002, 2003), שמונה פעמים אולסטאר, חמש פעמים מלך האסיסטים, מקום שלישי בכל הזמנים במספר אסיסטים.
מה דעתך על הכתבה?