ריברס, שהביא לבוסטון אליפות אחרי 21 עונות שחונות, הגיע לעיר המלאכים במקומו של ויני דל נגרו המושמץ ובמועדון קיוו שיצליח להסיר את תווית הלוזרית ויהפוך את הקבוצה לקונטנדרית אמיתית לאליפות. זה לא קרה.
בארבע העונות שלו בקליפרס ריברס לא סיים את העונה הסדירה באחד משני המקומות הראשונים ולא עבר את חצי גמר המערב. פרט לג'יי ג'יי רדיק, לא הגיע לקבוצה אף שחקן איכותי שנהיה חלק מהמועדון. מסעות הרכש שלו הסתכמו בעיקר בשחקנים מבוגרים שנמצאים הרבה מעבר לשיא.
כוכבי הקבוצה כריס פול ובלייק גריפין לא עשו תחת הדרכתו קפיצה משמעותית ביכולת, כמו למשל סטף קרי וקליי תומפסון אצל סטיב קר בגולדן סטייט או קוואי לנארד אצל גרג פופוביץ' בסן אנטוניו. והוא גם לא הצליח לבנות לצדם את הצוות המסייע הראוי.
מה שבעיקר יזכרו מארבע השנים הראשונות של ריברס במועדון זה את הדרישה להוריד מתקרת הסטייפלס סנטר את דגלי האליפות של לוס אנג'לס לייקרס בזמן האימונים והמשחקים של הקבוצה השנייה של העיר, ואת דקות המשחק הרבות של בנו אוסטין (הפך העונה לשחקן לא רע בכלל), שעוררו ריח לא נעים של נפוטיזם.
בקיץ בו כריס פול, בלייק גריפין ומאריס ספייטס יכולים לצאת מהחוזה עם הקבוצה, וג'יי ג'יי רדיק, ברנדון באס, ריימונד פלטון ואלן אנדרסון מסיימים את חוזיהם במועדון, נדרשת חשיבה מעמיקה אצל הקליפרס האם ריברס הוא זה שצריך לבנות את הקבוצה החדשה.
הנפנוף של לברון. טורונטו היא לא רק אחת מ-6-7 הקבוצות הטובות ב-NBA, אלא גם אחת הקבוצות עם המאצ'-אפ הכי טוב מול קליבלנד ולברון ג'יימס.
בצבע, יונאס ולנצ'יונאס, שהיה חסר בגמר המזרח בעונה שעברה בשל פציעות, גבוה במספר סנטימטרים מטריסטן תומפסון וגם נהנה מיתרון טכני משמעותי. בעמדה 4 סרג' איבקה קשוח, ומנוסה מקווין לאב ויכול לנטרל אותו, וגם בעמדת הסמול פורוורד מחכים ללברון שני שומרים אגרסיביים כמו פי. ג'יי טאקר ודמארה קארול. גם אם טיירון לו עובר להרכב נמוך עם קינג ג'יימס בעמדה 4 יחכו ל'מלך' איבקה ופטריק פיטרסון שיכולים להקשות עליו.
בעמדת הסקנד גארד דמאר דרוזן מוכשר משמעותית מהשחקנים שמולו, אך יש לציין שג'יי. אר סמית' ואימן שאמפרט הם שחקני הגנה מעולים שמקשים מאוד על מס' 10 של הקנדים (12 נק' בממוצע בשני המשחקים הראשונים ב-9 מ-27 מהשדה. גם קייל לאורי נותן פייט לקיירי אירווינג. בנוסף, הראפטורס מכירים היטב את הקאבס בזכות 16 משחקים שהתקיימו בין שתי הקבוצות בשנתיים האחרונות.
למרות זאת, בשני המשחקים הראשונים הקנדים התקשו להתמודד בצורה ראויה מול האלופה ולא באמת סיכנו אותה. ההפרש הממוצע עמד על 16.5 נקודות, ומי שצפה במשחקים יודע שהתוצאה משקרת, זה היה צריך להיות גבוה הרבה יותר.
שתי סיבות יש לכך. לראשונה קוראים לברון ג'יימס. המלך לועג לניתוחים המקצועיים ונפנף בקלות את השומרים "הקשוחים" שניצבו מולו. בשני המשחקים הראשונים בסדרה העמיד לברון שורה סטטיסטית מרשימה של 37 נק', 8 ריב' ו-4 אס' והאיר את ההסברים על מצ' אפים באור מביך משהו. השנייה היא מאמן טורונטו דוויין קייסי. כדי להפתיע קבוצה עדיפה כמו קליבלנד, צריך מאמן מתוחכם שיביא את שחקניו מוכנים, ישלוף את השפנים הטקטיים ויבצע את ההתאמות הנכונות במהלך הסדרה. נכון לעכשיו, לטורונטו אין על הקווים מישהו שיכול להדיח את קליבלנד.
הלב הגדול של אייזאה. אייזאה תומאס הוא השחקן המרגש בליגה. הווינריות העצומה (השחקן הכי טוב בליגה ברבע הרביעי), השיפור (קפיצה של 6.7 נק' לעומת העונה שעברה) והחיוך המבויש גורמים לאוהדים הניטרליים לחבב את הרכז של בוסטון.
האירוע הטראגי בו נהרגה אחותו בתאונת דרכים, ובעיקר התנהלותו מאז העצימו את התחושות החיוביות כלפי השחקן. בליגה בה לעיתים קרובות הכוכבים הם אנשים מלאים בעצמם (ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן, מישהו?), מרענן לראות שחקן כמו גארד הסלטיקס. מאמנו בראד סטיבנס נותר נפעם: "הוא מדהים, פשוט מדהים".
הצ'אנס של מייק בראון. לא נעים להגיד, אבל יכול להיות שהמחלה העלומה של סטיב קר הצילה למייק בראון את קריירת האימון. המאמן בן ה-47 קיבל ביקורות על התקופה שלו בקליבלנד בקדנציה הראשונה של לברון ונטען שאין לו שיטה התקפית ושתחתיו ג'יימס לא יוכל לזכות באליפות.
גם התקופה בלייקרס ממנה פוטר חמישה משחקים בלבד מפתיחת העונה והחזרה הכושלת לקליבלנד הזיקו לבראון שישב מובטל בבית יותר משנתיים, עד שקיבל הצעה לבוא ולמלא את תפקיד עוזר המאמן הבכיר בגולדן סטייט.
אם בראון יצליח להחזיר ללוחמים את צלחת האליפות, או לכל הפחות יגיע לגמר ויתמודד שם בצורה ראויה, ישנה אפשרות סבירה שימשיך כמאמן הראשי של הווריירס בעונה הבאה אם החששות יתממשו וקר לא יחזור לאמן. גם אם קר יחזור או לחילופין הנהלת המועדון תעדיף להביא מחליף אחר, הצלחה בשבועות הקרובים יכולה לסדר למאמן תפקיד באחת מקבוצות הליגה, כמו 43 המשחקים בעונה שעברה שהביאו ללוק וולטון את הג'וב בלייקרס.
אנדרייטד, מי אשם?. גורדון הייוורד הוא אחד השחקנים האהובים על כותב שורות אלו. זו העונה השביעית של הגארד/פורוורד בליגה ובכל עונה הוא הציג שיפור בקליעה ביחס לעונה הקודמת. זו גם עונה רביעית ברציפות בה הוא מוביל את רשימת הקלעים של הג'אז. בנוסף, בשמונת המשחקים שהתקיימו עד כה פלייאוף הוא שיפר את הממוצעים במרבית הקטגוריות הסטטיסטיות לעומת העונה הסדרה, והכל בשקט ובאלגנטיות.
לפני מספר ימים שאל אותי חבר האם הייוורד לא מוערך מספיק. עניתי לו שכן, היוורד צריך לקבל יותר מקום בשיח התקשורתי והציבורי, אך הוא זה שאשם בכך. שמונה פעמים בלבד חצה העונה הכוכב של יוטה את רף 30 הנקודות, ובליגה שמקדשת את היכולת האישית של השחקנים נתון זה ממש לא מספיק. לשם השוואה ג'ימי באטלר ופול ג'ורג', שמבוקשים מאוד בשנים האחרונות, קלעו 30 נק' ומעלה ב-14 ו-18 משחקים בהתאמה.
תצוגות מרשימות ו-2-3 ניצחונות על הראש של הגלאקטיקוס מגולדן סטייט יכולים לעשות שירות נהדר עבור השחקן בן ה-27 של הקבוצה מסולט לייק סיטי.
מה דעתך על הכתבה?