ההסבר הכי טוב למה שקורה עד עכשיו בסדרת גמר ה-NBA הגיע מהטוויט ההוא של קובי בראיינט, שפורסם וצוטט בכל מקום אפשרי: "קליבלנד משחקת על החיים שלה, גולדן סטייט משחקת כאילו היא יודעת שיהיו לה עוד הופעות בגמר בשנים הבאות".
קובי בעצם ניצל בצורה מצוינת את 140 התווים שטוויטר מאפשר כדי להגיד את מה שכולנו הבנו לאט לאט, בצורה זו או אחרת, בימים האחרונים. אלא שכאשר זה בא ממנו, מאחד שהיה שם שבע פעמים, שזכה בחמש אליפויות (וגם הפסיד עוד פעמיים) ובמקרה הוא גם אדם סופר אינטליגנט וחד. היסטוריון של כדורסל לא פחות מאשר שהוא סקורר ענק, זה פתאום נראה כל כך ברור. כל כך חד. כל כך נכון.
- המפתחות של גולדן סטייט להמשך הסדרה
- הנתונים של לברון בסדרה מדהימים גם אותנו
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1
אחד יכול להסתכל על קליבלנד ולהגיד ש"זה נראה שהם משחקים עם נשמה". וכשגם לברון ג'יימס מזנק את הרצפה רק כדי להסיט כדור מתוך הידיים של סטף קרי, ברור שהטירוף הזה לא מגיע רק ממת'יו דלאבדובה או מרטיסטן תומפסון. אחר יכול להסתכל על גולדן סטייט ולהגיד ש"זה נראה שהם משחקים בהילוך שני". כשגם קרי עצמו מתקשה לחבר משחק אחד מצוין מתחילתו ועד סופו מול קבוצה בלי רכז פותח, ברור שהדבר הזה שיושב בראש של הווריורס.
Cavs playing as if their life is on the line G.S playing as if they have more #NBAFinals down the line #ThisIsNOW#competitionIsEverything
— Kobe Bryant (@kobebryant) June 10, 2015
כשחושבים על זה טיפה לעומק, האמירה של בראיינט עושה המון צדק והמון שכל עם מה שאנחנו רואים. כי כשאתה דלאבדובה, הופעה כרכז פותח בגמר ה-NBA זו חווייה חד פעמית. כשאתה לברון ג'יימס, שחוזר הביתה וסוחב את הקבוצה שלו לגמר, הסיכוי לזכות באליפות ראשונה בבית הוא גם משהו שאי אפשר לשחזר. שלא לדבר על המאמן שלהם, שאמנם זכה בתארים בכל מקום בו אימן אבל אפשר להניח שמשדר בעצמו תחושת דחיפות של מי שיודע שמהצד השני של הגורל החמקמק, מחכה לו משחק עם הפועל ירושלים באולם רבע ריק באשדוד.
ומהצד השני, סטף קרי. בן 26 ורק עכשיו זה ב-MVP הראשון שלו, עולה רשמית לדרגה של אחד מהשחקנים הכי טובים בעולם. קליי תומפסון בן 24, כמו דריימונד גרין. האריסון בארנס בן 22. סטיב קר בעונה הראשונה שלו כמאמן וכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. לא מאוד קשה לראות איך החבורה הזו מסתכלת קדימה ורואה עתיד מופלא ביחד.
מה שמדגיש עוד יותר כמה חלק גדול מסדרת הגמר הזו עכשיו הוא הפערים המנטליים בין הצדדים. מצד אחד אנדרדוג – אבל אנדרדוג עם השחקן הכי טוב בעולם בגמר החמישי ברציפות שלו. מצד שני פייבוריטית, אבל פייבוריטית שעוד לא עשתה שום דבר באמת. זה מאזן לא טבעי, נדיר, והוא מייצר תוצאה לא טבעית ונדירה. אבל כשמדובר במקצוענים ברמה הזו, תמיד צריך לקחת בחשבון שעוד תפנית מנטלית מחכה לנו מעבר לפינה.
קרי. כל העתיד עוד לפניו (AFP)
עם זאת, שני דברים בסדרה הזו לא צפויים להשתנות יותר מדי. כלומר, אם העניין המנטלי הוא יותר חמקמק, אולי כי קשה יותר לכמת, הרי שההגנה של קליבלנד והיכולת של לברון הן כבר נתון. הרבה דברים יצטרכו לקרות כדי שאחד מהם ירד ברמה שלו מעכשיו ועד סוף הסדרה.
זה מצחיק להיזכר בעיתונאי ארה"ב שהתעקשו שדייויד בלאט הוא גאון התקפי (רק כי שיחק כדורסל בפרינסטון) בלי לדעת בכלל שדווקא ההגנה של הקבוצות תמיד הייתה מתוחכמת יותר והיא זו שקנתה לו את מרבית תהילתו כמאמן. גולדן סטייט מחפשת פתרונות (דייויד לי, מה המצב?), והיא תמצא חלק. והיא תחזור לקלוע טוב יותר. על זה אפשר לסמוך. אבל ההגנה של קליבלנד תמשיך להקשות עליה בכל פוזשן. דווקא ככל שעובר הזמן בתוך הסדרה והקבוצות מכירות אחת את השנייה טוב יותר ויותר, זה נהיה יותר ויותר קשה למצוא פתרונות מעכשיו-לעכשיו.
ולברון? הוא באמת נמצא קרוב מאוד לעלות עוד מדרגה בדירוג השחקנים הגדולים בהיסטוריה. אלה בדיוק מסוג הרגעים שלוקחים מורשת של שחקן גבוה יותר. ראשית, בגלל המספרים. 41, 12 ו-8 בממוצע על פני שלושה משחקים. נכון, גם למייקל ג'ורדן הייתה סדרת גמר של 41 נקודות למשחק (עם 8.5 ריבאונד, 6.5 אסיסטים) ובאחוזים טובים בהרבה, מול יריבה טובה יותר, ובסדרת שבסופו של דבר גם נגמרה באליפות. אבל בדיוק בשביל זה יש לנו את מייקל ג'ורדן – כדי שנוכל להשוות אליו כל דבר ולהבין כמה גבוה ורחוק יכולים להגיע השחקנים שאנחנו רואים היום. ולברון מגיע הכי קרוב שיש. הוא כבר שם. בסדרה הזו הוא משחק את הכדורסל הכי טוב שאפשר לשחק. אם זה ייגמר באליפות – זו תהיה אליפות שגם לג'ורדן עצמו אין אחת כזו ברזומה, אליפות "של שחקן אחד".
ג'יימס. סדרה ברמה של ג'ורדן (AFP)
בשנים האחרונות נראה שמתבסס סוג של קונצנזוס סביב דירוג השחקנים הגדולים בתולדות ה-NBA. ג'ורדן ראשון, אחריו מגיעות 11 האליפויות של ביל ראסל – כאשר מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'באר ו-ווילט צ'מברליין תופסים את מקומות 3-5 באיזה סדר שתחליטו. טים דאנקן עם האליפות החמישית שלו נכנס לשכבה שבאה מיד אח"כ, לצד לארי בירד, קובי בראיינט ושאקיל אוניל. אלה מקומות 6-9. מי סוגר את העשירייה? כאן זה כבר נהיה קצת יותר מסובך – ג'רי ווסט, אוסקר רוברטסון, חאכים אולאג'וואן, מוזס מאלון – כולם מועמדים לגיטימיים.
אבל הרשימה הזו, אם שמתם לב, לא כוללת את לברון. ואולי זה רק הוגן לא להכניס אותו אליה בינתיים, כי הוא עדיין עסוק בלנצח משחקי גמר. אולי נכון לדרג אותו רק אחרי שכל זה יסתיים. אבל אם העונה הזו מסתיימת באליפות של הקאבס, לא יהיה צורך לחכות יותר – ועם שלוש אליפויות כשחקן המרכזי הוא יתמקם בחבורה של בירד-דאנקן-קובי-שאק. עם פוטנציאל לטפס גבוה עוד יותר.
קאמבק של הווריורס רק יידחה את החישובים האלה למועד מאוחר יותר. קאמבק שהוא, למי ששכח איך הקבוצה הזו נראיתה כל השנה, עדיין אפשרי לחלוטין.
דאנקן. מי גדול יותר? (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?