רייטינג – לילדים שגדלו בשנות ה-90 אין שום בעיה להסכים עם האמירה כי ה-NBA היא הליגה הטובה בעולם. כן, טובה יותר מהליגה הספרדית, יותר מהיורוליג ואפילו מהליגה האנגלית וליגת האלופות בכדורגל. הרי איפה תמצא עוד ליגה בה ישחקו בכל רגע נתון הכוכבים הגדולים בעולם. בלי כוכביות.
אחרי כל שיא, חייבת לבוא הירידה. השביתה של 1999, ביחד עם פרישתו של מייקל ג'ורדן הובילה לצניחה באחוזי הצפייה. גם הניסיון לצרף שווקים חדשים בדרום ארה"ב (ממפיס, ניו אורלינס ואוקלהומה סיטי) והקריצה לאירופה ואסיה לא צלחו ובמקרה הטוב רק האטו את הירידה. ככה זה כשבמקביל ליגת הפוטבול חווה צמיחת חסרת תקדים ובמקביל מתחילה להשתלט על כל תאריך בלוח השנה.
- הנתונים של לברון בסדרה מדהימים גם אותנו
- "דלאבדובה ושאמפרט כשירים למשחק הבא"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1
אבל בסדרת הפלייאוף הנוכחית משהו זז. סדרת הגמר הנוכחית מושכת הכי הרבה צופים מאז האחרונה של מייקל ג'ורדן. אולי זה שינויי ההנהלה אחרי עזיבתו של דייויד סטרן, אולי זה הביקורת הרבה כלפי פציעות הראש בספורט עם הכדור האליפטי או אולי כי פשוט מתפתח לנגד עינינו סיפור הוליוודי, כמו שהצופים האמריקאים אוהבים.
דלי. מתסכל את ה"ספלאש בראדרס" (AFP)
ראשית יש לנו את "הנבל" האולטימטיבי, שעובר מטמורפוזה לנגד עינינו ונמצא על סף הקתרזיס המיוחל שיביא אליפות לעיר המקוללת ביותר בספורט המקצועני. מולו יש לנו את הספורטאי האהוב בארה"ב, זה שניצח את הסיכויים, הפך לכוכב אבל הוא עדיין מספיק נגיש כדי להביא את הילדה שלו למסיבות העיתונאים. אך גם אין ספור עלילות משנה, החל מסגנון המשחק, דרך דמויות המשנה ועד לאפשרות שהקבוצה הפצועה והמושמצת תנצח את נביאת הכדורסל המודרני.
ערב המשחק הרביעי, אנחנו ניצבים בפני תסריט שהיה דמיוני רק לפני שבוע והצופים רק מבקשים עוד. זה לא משנה אם הם רוצים ניצחון היסטורי של קליבלנד או סיום מושלם לעונה של גולדן סטייט, כי כמו שלימד הווארד סטרן את רשתות הרדיו המתחרות, זה לא משנה אם אוהבים או שונאים אותך – העיקר שהם מאזינים לך.
מציאות – בפעם ראשונה היה מדובר במזל, בפעם השנייה בצירוף מקרים ומה בפעם השלישית?
לברון טורף את הווריורס. "בעיה בגישה" (AFP)
"לא אנחנו לא בלחץ", השיב סטיב קר במסיבת העיתונאים לאחר שקבוצתו ירדה מנוצחת בפעם השנייה בסדרת הגמר. קל מאוד להאמין לו, לא רק בגלל שהוא חייך ונראה נינוח אל מול כל השאלות שהוצגו לו, אלא כי התשובה שלו המייצגת נאמנה את הגישה של גולדן סטייט.
כן, לווריורס יש בעיה של גישה. כי כמו שלא מביאים סכין לקרב אקדחים, גם הגישה לסדרת הגמר צריכה לעבור שדרוג ולהתאים עצמה למציאות. בפלייאוף המשחק הופך קשוח ופיסי יותר
בשלושת המשחקים הראשונים בסדרה ראינו ירי מדויק של דייויד בלאט בעוד קר רק מחפש מחסה ומנסה לתקוף בזמן טעינת המחסנית. כן, הדקות הטובות של גולדן סטייט יכולות להיות קטלניות, אבל הן מעטות מידי, כדי להשפיע על השורה תחתונה וזה משהו שהמאמן שלה היה צריך להבין הרבה קודם.
קר. בינתיים עושים לו בי"ס על הקווים (AFP)
האיום של קליבלנד הוא אמיתי. גם אם רבים חשבו שהוא יעבור אחרי המשחק הראשון, הוא שם. ובענק. השאלה אם גם המאמן היריב ירגיש אותו לפני שתגמר לו העונה.
אקס-פקטור – מי שיכול לשנות את הסדרה לחלוטין הוא השחקן שמרוויח את השכר הגבוה ביותר בסגל הווריורס. דייויד לי, שהיה הכוכב הגדול של הקבוצה בשנים האחרונות, עבר פציעות ונשכח על ספסל הקבוצה – בעיקר בגלל הפריצה המפתיעה של דריימונד גרין. לי נכנס בשלהי הרבע השלישי והוביל את הקאמבק של גולדן סטייט, כשבדקות שהיה על המגרש מדד הפלוס/ מינוס שלו עמד על 17+.
גרין הוא השחקן האומלל ביותר בסדרת הגמר. מי שהיה אחד השחקנים המדוברים ביותר השנה והיה המנצח של מחול החרבות של הווריורס, פשוט הולך לאיבוד מול ההגנה המתוחכמת של הקאבס. פעם אחר פעם משאיר אותו השומר שלו לבד באזור ההי פוסט, אך תמיד יש שני שחקנים שיסגרו לו את נתיבי המסירה כאשר ליד הסל יחכה לו בדר"כ טימופיי מוזגוב.
דייויד לי. האקס פקטור של קר (AFP)
דייויד בלאט יודע שמלבד לברון ג'יימס, אין שחקן בסגל שלו שיכול להתמודד עם הרגליים המהירות של "הדב המרקד" ופשוט נותן לו יד חופשית לקלוע מקו העונשין. אך גרין, העייף פיסית ומנטאלית מההגנה מול ג'יימס, לא מצליח לקלוע באחוזים שיגרמו לאחד השחקנים לצאת אליו.
לא דייויד לי, מעולם לא היה שומר גדול ויכול להיות שהפציעות הרבות שלו לא אפשרו לו להשתלב כראוי בהרמוניה המשחק של קבוצתו, אך בהחלט יכול לשנות את ההתייחסות של ההגנה. הפוורוורד הוורסטילי אמנם לא מהווה איום מבחוץ (חיוני מאוד בהתקפת הקבוצה), אך השנה הוא קולע ב-56% את הזריקות מחצי מרחק – בהחלט נתון שקאבס יהיו חייבים להתחשב בו ויכול לגרום להם לחשב מסלול חדש.
קליעה – לאורך העונה נראתה התקפת הווריורס כבלתי מנוצחת. אותה התקפה שמתבססת על שניים מהקלעים הטהורים הטובים בהיסטוריה, מוכיחה בשלושת המשחקים האחרונים שגם היא יכולה לסבול מערב קליעות רע.
קרי. לא מוצא זריקות פנויות (AFP)
הגנת קליבלנד (ומת'יו דלאבדובה, אבל לא רק) מתמקדת בצמד 'ספלאש בראדרס' ומצליחה לגרום לזריקות קשות בסוף שעון, אבל בעיקר מצליחה להיכנס להם לראש. בניגוד למה שמצטייר בימים האחרונים, לא כל הזריקות שלוקחים השניים באמת נתקלות ביד של אחד המגנים, הרבה מהן זריקות טובות שפשוט לא מצליחות להיכנס.
בניגוד לשחקנים אחרים שמתבססים על אתלטיות, קלעים מסתמכים בעיקר על הפן המנטלי. הרבה יותר קל לקלוע שלשה עם יד על הפנים אחרי 10 ניסיונות מוצלחים, מאשר לקלוע מחצי מרחק ללא הפרעה לאחר שהחטאת חמש. סטף קרי וקליי תומפסון פשוט לא מצליחים להתנער מההחטאות ולהיכנס כמו שצריך לסדרת הגמר.
קשה למצוא זריקה פנויה כשאתה משחק בגמר ה-NBA, אבל למרות שהם כוכבי הקבוצה, הם חייבים לתת למשחק לבוא אליהם ולא לכפות זריקות קשות. לא פעם (בעיקר בדקות ללא טימופיי מוזגוב) הגנת הקאבס משאירה מסדרונות חשופים בדרך אל הסל, אך השניים לא מנצלים אותם בדרך לסל קל. אם הם רוצים להחזיר אליהם את יתרון הביתיות, הם חייבים ללמוד לקחת את מה שנותנים להם.
מומנטום – אחרי כל דברי ההלל לקליבלנד ודייויד בלאט, כדי לשים לב לאמירה של גל מקל בסוף המשחק. מקל התייחס לעובדה שלסדרות יש דינמיקה משלהן ולמרות שלא הצליחו לסיים את העבודה, המומנטום יכול להמשיך גם למשחק הבא. האם הדקות האחרונות במשחק מספר 3 באמת יחזירו לשחקני גולדן סטייט את הביטחון הדרוש לקחת את הסדרה?
מה דעתך על הכתבה?