בעולם של דייויד בלאט, הפציעות של קיירי אירווינג וקווין לאב (ואנדרסון ורז'או, שהפך מאז מהתאום של סייד-שואו בוב לכפיל הברזילאי של דודו זר) הן בגדר בשורות איוב, שעלולות לעלות לו בהפסד התואר הראשון שלו מאז אותו ערב עגום ברוממה ב-2013. בעולם של לברון ג'יימס, לא בטוח שמדובר בחדשות רעות.
ב-8 ביולי 2010, כשהשחקן הטוב בעולם הודיע בשידור חי מחוף לחוף ש"החליט לקחת את כישרונותיו לסאות' ביץ'", הוא הפך לספורטאי השנוא באמריקה – אבל לא כי נטש את מכורתו קליבלנד, אלא בעיקר כי נואש מהניסיונות לזכות באליפות ככוכב יחיד והחליט להקים קרטל עם דוויין ווייד וכריס בוש על מנת לענוד טבעת.
- לברון: "בטוח בעצמי כי אני הטוב בעולם"
- בלאט: "אפשר לצפות מלברון ליותר?"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1
"ההחלטה" נתפסה אז כחוסר סבלנות במקרה הטוב ופחדנות במקרה הרע. הפרשנים הזכירו לג'יימס שגם למייקל ג'ורדן לקחו מספר שנים כדי להקים את אימפריית הבולס ולגרש את השדים של הסלטיקס והפיסטונס והיו כאלו שחשבו שעדיף להישאר נאמן למועדון שאתה מזוהה איתו – כמו ג'ון סטוקטון או רג'י מילר – מאשר לזכות ב"אליפות עם כוכבית". ואכן, האליפויות של ג'יימס במיאמי הגיעו עם סגלים עמוסים בכישרון, שהיו מביסים את החבורה העלובה שהגיעה איתו לגמר הראשון שלו בקליבלנד בסוויפ גם בסדרה של הטוב מ-11.
רג'י מילר. נשאר נאמן למועדון עימו הוא מזוהה (Gettyimages)
והנה, אחרי שכבר החזיר את אהדת הציבור הכללי ובעונה בה גרם לאוהדי קליבלנד להדביק מחדש את הפוסטרים שלו שקרעו לגזרים, הוא מקבל צ'אנס אחרון לאליפות שכולה שלו. הפציעות של אירווינג ולאב מותירות אותו בודד במערכה לשחק "הירו-בול" לא רק על האליפות, אלא גם על המקום שלו ב"הר ראשמור של הכדורסל", אם להשתמש במונח מהלקסיקון שלו.
לארי בירד זכה באליפויות שלו עם מכונה משומנת בירוק ושני שחקני היכל התהילה לעתיד לצידו (רוברט פאריש וקווין מקהייל), את פניו של מג'יק ג'ונסון קיבל קארים עבדול ג'באר ובהמשך גם ג'יימס וורת'י וד"ר ג'יי זכה בתואר רק לצד מוזס מאלון. וג'ורדן? לו היה את הווינגמן המוצלח בתולדות הענף, שאת החשיבות שלו להצלחת הסופרסטאר שלצידו אפשר להשוות רק לסנצ'ו פאנשה או מילהאוס ואן האוטן.
נכון, לאב ואירווינג עזרו לג'יימס להגיע לבאר – כמו גם החולשה של ה-E-ליג, הידועה גם כקונפרנס המזרחי – אבל את שני הניצחונות בסדרת הגמר הם ראו חבושים ועל אזרחי, וזה מה שנצרב בסופו של דבר בזיכרון של האוהד הממוצע. בדיוק כמו אותו משחק 6 מפורסם בגמר 1980, כאשר מג'יק לקח אחריות בהיעדרו של קארים והעניק ללייקרס אליפות בערב אישי עצום. אפילו ג'ורדן "הרשה לעצמו" לנטוש סופית את שיקגו רק אחרי שקלע סל אליפות משלו ולא של ג'ון פקסון או סטיב קר.
ג'ורדן. היה לו את הווינגמן המוצלח בהיסטוריה (Gettyimages)
הצוות המסייע של קליבלנד הוא החלש ביותר בגמר ה-NBA בשנים האחרונות, בתחרות אולי רק עם החבורה שעזרה לאלן אייברסון לגנוב משחק ללייקרס ב-2001 או זו שהובסה עם לברון בסוויפ מול סן אנטוניו ב-2007. לצד "קינג ג'יימס" ניצבים רכז אוסטרלי שבסיטואציה אחרת היה יכול להתגלגל לבאמברג או אולדנבורג, סנטר רוסי שעד העונה הוכר בעיקר כקוריוז יוטיוב שלא בטובתו, שני משוגעים שנפלטו מהניקס, מכונת ריבאונדים קנדית עם יכולת אפסית לייצר סל בעצמו ומאמן ישראלי שעלול להישאר בעוד כמה שנים בארה"ב בגדר שאלת טריוויה ותו לא.
זכייה באליפות עם קליבלנד תירשם בהיסטוריה כתואר של איש אחד – ולא רק בישראל. וצר לי, דייויד, זה לא אתה. לברון יודע את זה מצוין ונותן כל מה שיש לו. הבעיה היא שזה גורם לו לשחק כדורסל שמתאים יותר לקובי בראיינט מאשר לו. לברון, אולי יותר מכל כוכב על בעידן הנוכחי, הוא "ווילינג פאסר" – אחד ששמח למסור ולא עושה זאת כברירת מחדל. אלא שכל עוד ג'יי.אר זורק לבנים, מסירה של לברון היא חצי איבוד כדור. אז הוא זורק וזורק וזורק – ובמשחק האחרון זה הספיק רק כדי להישאר בתמונה עד אמצע הרבע האחרון.
בלאט. גם אם יזכה באליפות, היא לא תרשם על שמו (Gettyimages)
ג'יימס מראה בסדרה תחרותיות שבעבר הכרנו רק מג'ורדן או בראיינט ונותן מעצמו המון, אבל בניגוד אליהם – לא נשאר לו כח למאני טיים. ולא שאפשר להאשים אותו, כמובן. כשבלאט הוריד אותו לספסל לפחות משתי דקות בפתיחת הרבע האחרון של משחק 4, קליבלנד פשוט התפרקה. פתרון לדקות המנוחה שלו כבר לא יימצא, אבל החדשות הטובות הן שאחרי המשחק הלילה (בו אל תתפלאו אם ישחק 48 דקות, כפי שעשה במשחק 7 של גמר המזרח נגד בוסטון ב-2012) יהיו לו שלושה ימי מנוחה אם ינצח ושלושה חודשים אם יפסיד.
בלאט אולי לא יכול להוריד אותו, אבל כן יכול לסייע לו. כשסמית' לא מועיל – הוא בדרך כלל מזיק. אם גיא גודס כבר הרשה לעצמו לוותר על מרקיז היינס, גם הוא יכול. לטימופיי מוזגוב אין מצ' אפ? זה נכון גם בצד השני. אז אולי הוא לא צריך לשחק 40 דקות, אבל 9 זה מעט מדי בקאדר הנוכחי. שון מריון הוא האופציה המתבקשת לקבל יותר אקשן באופן כללי, אבל מה שלברון זקוק לו יותר מכל הוא קלעים סביבו – ואת זה ג'יימס ג'ונס ומייק מילר בהחלט יכולים לעשות.
גולדן סטייט עולה על קליבלנד כרגע בכל פרמטר, חוץ מאשר בהשוואה בין הכוכב הגדול של כל קבוצה. בגיל 30, לא בטוח שלג'יימס עוד יהיה צ'אנס לקחת אליפות לבד – ובכלל לא בטוח שגם תהיה לו את היכולת. שני ניצחונות יעלו אותו למדרגה שבודדים דרכו עליה. השאלה היא אם נותר לו כח לטפס.
מה דעתך על הכתבה?