מאת: שחר דלאל צילומים: Gettyimages
המשחק השבוע מול הניקס איפשר לאנשי קליבלנד לעשות סיכום ביניים לטרייד שהביא אליהם את ג'יי אר. סמית' ואימן שאמפרט. האחרון אומנם הגיע פצוע ועלה למשחקו הראשון רק שבועיים מאוחר יותר, אבל סימן השאלה הגדול תמיד היה האיש בעל אלף הקעקועים. השבוע הוא הפך אותו לסימן קריאה.
אין איש אחד בניו יורק שלא פילל לעזיבתו של הגארד המוכשר והמתוסבך, זה שסימן יותר מכל את שנות 2000 עבור אוהדי הניקס. אבל בעוד פיל ג'קסון רק חיכה לרגע בו יוכל להיפטר ממנו, והסכים לכלול בעסקה גם את שאמפרט האהוב, דייויד בלאט מברך על היום בו הוא הגיע: "ההגעה של סמית' היתה חלומית – לקבוצה ולי אישית. אני אוהב לאמן אותו, הוא מגיע לעבודה בכל יום, הוא חבר נהדר בקבוצה והוא נותן לנו תפוקה בשני צידי המגרש. הוא אחת הסיבות המרכזיות להצלחה שלנו".
מי שיסתכל רק על דפי הסטטיסטיקה לא יבין את השינוי שעשה "סווש", איתו ניצחה קליבלנד 15 מ-17 המשחקים שלה. הוא אומנם קולע בממוצע שתי נקודות יותר מאשר בתפוח הגדול, אבל אחוזי הקליעה שלו נותרו זהים. הוא פשוט חוזר לפוזיציה שאפשרה לו להיבחר לשחקן השישי של העונה ב-2013 – שחקן משלים.
הניקס ניסו לבנות על אותה הצלחה ונתנו לו בקיץ העוקב חוזה ענק, במטרה שיהפוך לגורם משמעותי לצידו של כרמלו אנתוני. אבל כשעשו זאת, החזירו אותו להרגלים הישנים והרעים. אותו סוס פרא, שאף אחד לא אילף מאז עזב את התיכון ונבחר ישירות לליגה הטובה בעולם, ברח מהאורווה והשאיר מאחוריו הרבה פרצופים מבולבלים.
סמית'. זורק יותר מבחוץ
בקליבלנד הוא נכנס לקבוצה שכבר הבינה לאן היא הולכת. בלאט כבר עבר את תקופת ההסתגלות וידע לעשות את השינויים הקטנים שיביאו בהמשך את סדרת הניצחונות הנוכחית. את העמדה שהוא ייעד לדיון וויטרס הוא נתן כעת לסמית' והקבוצה פורחת.
מסתבר שסוס הפרא חזר לאורווה ודווקא טוב לו. הוא כבר לא משתולל כבעבר, נסמך פחות על בידודים וחדירות לסל – את זה הוא משאיר ללברון ג'יימס – אלא זורק יותר שלשות ופותח את הצבע לאלה שעושים את זה טוב ממנו.
"אנחנו לא משחקים כדורסל חופשי ורק רצים מצד לצד" עקץ השבוע את הניקס, "אנחנו משחקים טוב יותר את המשחק העומד. אנחנו מניעים טוב את הכדור ויודעים להקריב [סטטיסטיקות] אחד בשביל השני. הכל שאלה של הסיטואציה הנכונה".
By the way, that was a terrific pass from JR Smith to Love in the corner. Six weeks ago with the Knicks, he's taking that himself.
— Jason Lloyd (@JasonLloydABJ) פברואר 27, 2015
***
זריקת שלוש הנקודות, זאת שאפשרה לסמית' להיות יותר אפקטיבי בקליבלנד, הופכת בשנים האחרונות לנשק המרכזי ב-NBA. הזריקה, שהיתה ירושה לא רצויה מליגת ה-ABA הקורסת, נראתה לטהרנים כתזכורת מתמדת ל"קרקס" שהעז להתמודד מול הליגה הותיקה והמבוססת. מבחינתם, כבר היה עדיף לרשת את הכדור הצבעוני.
הזריקה, שנכנסה לליגה בשנת 1979, היתה עד סוף שנות ה-90 מוצר פרימיום שלא הרבה ייחסו אליו חשיבות. בליגה של שמירה אישית, שנשלטת על ידי קליעות מחצי מרחק והטבעות אימתניות, הכלי הזה לא ראוי להתייחסות מיוחדת. הוא קיבל חיים חדשים מרגע שאושרה שמירה אזורית ב-2002.
זאת לא רק תחרות השלשות שהפכה למוקד המרכזי בסופ"ש האולסטאר, אלא העובדה שהתבססות על הקליעה הזאת כחלק ניכר במשחק שלך, משיגה ניצחונות. רק תנסו לדמיין איך העונה הנפלאה של גולדן סטייט היתה נראית בלי השלשות של "הסווש בראד'רס".
משתתפי תחרות השלשות. משנים את ה-NBA
כמו בכל דבר בשנים האחרונות, את החלק הזה במשחק גרג פופוביץ' והספרס שיכללו לכדי שלמות. בארבע העונות האחרונות הם מובילים את הליגה בקליעות לשלוש. בארבעת השנים הללו הם גם מובילים את הליגה באחוז הניצחונות (74%), לא סתם חוסר ההצלחה שלהם העונה היא במתאם ישיר הירידה ביכולת הקליעה. השנייה? מיאמי של השלישייה הגדולה.
אבל השלשה שינתה את המשחק שהכרנו. במקום משחק שמבוסס על גבוהים שנלחמים אחד בשני בצבע (ע"ע קווין מקהיל ומוזס מאלון), קיבלנו את הסטראץ' פור וגבוהים שעושים את הונם בזריקות מבחוץ (ע"ע דריק נוביצקי וקווין לאב).
המשחק הזה שינה גם את העמדות האחרות. במקום המרחפים (סטייל ג'ורדן) מנהלים בוחרים קודם את הגארדים שלהם עפ"י טווח הזריקה. שחקנים כמו ביל ווקר ושאבאז מוחמד הופכים נדירים יותר ויותר ונפלטים צהליגה אם הם לא מצליחים להסתגל למציאות החדשה.
ומי בכלל היה שומע על טוני פארקר לפני 30 שנה? אז הוא היה אמור רק למסור את הכדור לשחקן הגבוה, לא לקלוע את מירב הנקודות שלו בתוך הצבע. זה לא מקרה שאנחנו חווים את תור הזהב של הרכזים דווקא בימים של ירידת קרנו של הסנטר.
פארקר. חוזר לצבע
***
הרגע המרגש של השבוע התרחש בלילה שבין רביעי לחמישי. לאחר שבע שנים וחצי, קווין גארנט חזר לקבוצה שבה התחיל את הקריירה ובילה בה את מירב שנותיו (11). נכון, את הישגו הגדול ביותר הוא לקח עם הסלטיקס, אבל בשביל רוב אוהדי הכדורסל ברחבי העולם הוא שם נרדף למינסוטה.
לא מדובר שכיח בליגה. בדרך כלל השחקנים הגדולים עוזבים בשלהי הקריירה לקבוצות אחרות. חלקם כדי לנסות ו"לגנוב" אליפות לפני הפרישה, חלקם בשל רצון הבעלים בהתחדשות, חלקם פשוט לא מוכנים לקבל פיחות במעמדם. בעולם כזה, הסכמתו של גארנט לחזור למדינת האגמים היא משב רוח מרענן.
אולי כבר עברנו את עידן הסמלים בספורט המודרני והיום כל אחד עושה לביתו, אבל דווקא בגלל זה אולי כדאי לאמץ את המנהג של ליגת הפוטבול (NFL), שם שחקנים גדולים חותמים ממש לפני הפרישה "בקבוצה שלהם". גם אם זה רק לחוזה סמלי, לפעמים זה כל מה שצריך.
גארנט במדי מינסוטה. עדיין סמל
מה דעתך על הכתבה?