"אם אתה משחק מספיק שנים, בסוף כולם יעריכו אותך" אמר פעם עמוס מנסדורף על הקריירה שלו. בדומה לטניסאי הישראלי, גם קובי בראיינט לא זכה במהלך הקריירה שלו לעדנה. מה לא היה שם, מההשוואות הבלתי פוסקות למייקל ג'ורדן ועד לאמירות כי את האליפויות הראשונות הוא זכה בגלל שאקיל אוניל. אף אחד, גם לא הוא עצמו, התכוון לעשות לו את החיים קלים.
ממשחק האולסטאר הראשון שלו ב-1998, אז הציבו אותו הליגה כיורש הוד אוויריותו בשנתו השנייה בלבד בליגה, ידעו שהאירוע הזה יהיה רשום על שמו. 18 הופעות אחר כך (השני בהיסטוריה, אך ורק כי ב-1999 הליגה לא קיימה את המשחק), ארבעה תארי MVP (הכי הרבה בהיסטוריה, ביחד עם בוב פטיט) והשיא החשוב ביותר מבחינתו – שיאן הנקודות , שיא שהיה רשום בטאבו על ג'ורדן.
מכיוון שאין סיכוי שהלייקרס יאיימו על מקום בפלייאוף, משחק הכוכבים שייערך בטורנטו הוא ההזדמנות האחרונה של הליגה והאוהדים להיפרד כראוי מאחד האנשים שעיצבו את הליגה בעידן שאחרי. לא רק אחרי ג'ורדן, אלא העידן של שנות ה-2000 שנפרד מהמסורות הישנות ועיצב את המשחק מחדש. בראיינט היה שם כדי להוביל אותם לארץ המובטחת.
פורץ דרך. ברייאנט (AFP)
הוא הוביל דור של חבר'ה צעירים וחצופים שלא נכנעו לתכתיבים הישנים. הוא לא חייב ללכת לקולג' כדי להיבחר בדראפט, הוא יכול להצהיר אילו קבוצות הוא מוכן שיבחרו אותו (ו-12 מהם הקשיבו) והוא יכול להיבחר לחמישיית האולסטאר לפני שרשם כמות הופעות דו ספרתית בחמישייה של קבוצתו.
המשחק ההוא ב-1998 היה זה שהציג את קובי בראיינט לעולם. לא מדובר רק באותו מהלך מפורסם בו נפנף את קארל מאלון שהגיע לחסום כדי ללכת לעוד מהלך של אחד על אחד, אלא גם על 18 הנקודות שקלע לאחר שלקח 16 זריקות. עליו, בניגוד לג'ורדן, אף אחד לא יעשה חרם.
פעם, כשעוד היה לו שיער, כולם בחרו להתעלם מהעובדה שקלע 81 נקודות במשחק ובחרו להתמקד בעובדה שמסר רק שני אסיסיטים באותו ערב. הוא תמיד היה האיש הרע במאבק מול שאקיל, למרות שלסנטר הגדול היה אגו שמתאים לממדיו. "חשבתי שכולם שונאים אותי" אמר בראיינט בתחילת העונה במשחק בפילדלפיה, שם גדל כנער. כן, אפילו בבית שלו כבר לא ידעו לכבד אותו.
תמיד היה האיש הרע. קובי עם השיער (AFP)
אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. אולי אלה הפציעות, אולי העובדה שהלייקרס היא כבר לא אימת הליגה, שיכולה לשכנע כל כוכב לנטוש את קבוצתו ולחתום על חוזה עתק בעיר המלאים, או שאולי כמו שאמר מנסדורף, הוא פשוט התבגר. ואולי, רק אולי, אנחנו סוף סוף למדנו להעריך אותו.
קובי עושה הכל עד הקצה ואנחנו לא נצפה ממנו למשהו אחר, גם אם מדובר בעוד משחק ראווה. הוא יהיה האיש הזקן הזה שיתעקש, בניגוד לכולם, לקחת את המשחק הזה ברצינות. כן, יהיו שם צעירים שינסו להתעופף לגבהים שהוא כבר שכח שהיה בהם וינסו להכניס עוד מהלך לעשירייה של ESPN. אבל הוא? הוא יתעקש לחזור עם הניצחון ואם אפשר, הוא גם לא יתנגד לעוד תואר MVP אחד לסיום.
היום קשה לנו להתרגש מהמשחק הזה. חבורה של שחקנים שבעים שבאים להעביר את הזמן ולרפד את הסטטיסטיקות לרזומה. אבל פעם, וקובי עוד זוכר, זה היה המקום אליו הגעת כדי להוכיח שאתה שייך ועשו לך את המוות עד שהוכחת שאתה ראוי. בדיוק כמו במגרשי האספלט של ימים עברו. ב-1998 ג'ורדן העביר את השרביט והוא הוכיח שהיה ראוי, זה התור של בראיינט לבחור את היורש שלו.
את הנעליים הוא כבר העביר. ברייאנט עם פול ג'ורג' (AFP)
מה דעתך על הכתבה?