טאו, קוצ'ה, קאחה לאבורל, באסקוניה או איך שלא תקראו לה, מפגשים ב-20 השנים האחרונות בין מכבי תל אביב לנציגה הבאסקית ביורוליג כמעט תמיד סיפקו לנו דרמות, הצגות של שחקנים גדולים ומשחקים שייזכרו עוד הרבה שנים.
גמר היורוליג ב-2005, סדרת רבע הגמר המרתקת ב-2011, ה-29 הפרש הבלתי נשכח של דייויד בלאט בפרננדו בואסה ארנה ב-2002, או משחקים דרמטיים שהוכרעו על חודה של נקודה.
והנה על קצה המזלג שחקנים/מאמנים שבלטו באותם משחקים נוסטלגיים – אנתוני פארקר, מירזה טלטוביץ', אלמר בנט, דייויד בלו, פיני גרשון, דושקו איבנוביץ', דייויד בלאט, ג'רמי פארגו, עודד קטש, דורון שפר, שארונאס יסיקביצ'יוס, חוסה קלדרון ועוד רבים וטובים.
גם בעונה הכל כך מבאסת של מכבי ת"א (שני ניצחונות ב-11 המשחקים הקודמים ביורוליג), כשהיריבה בתקופה גרועה במיוחד (הפסד חמישי בששת המחזורים האחרונים) ואפילו בערב בו מתרוצצים על הקווים שמות כמו איינרס בגאצקיס, טים פנינג, סיטו אלונסו וליאור ליובין היה ברור שגם אם קלאסיקה לא נקבל, לפחות דרמה צריכה להתרחש. בכל זאת מדובר במפגש בין מכבי לקבוצה מחבל הבאסקים.
יש סיבה לחגוג? (עדי אבישי)
כבר מהרבע הראשון נראה היה שהצהובים עלו משוחררים, קלעו באחוזים טובים מכל הטווחים (62 ל-2, 36 ל-3 ו-83 מקו העונשין), שמרו טוב בהגנה (יחסית) וגרמו ליריבה הספרדית לרדוף אחריהם במשך 30 דקות. טוב, כמובן שאי אפשר בלי דפיקות לב ברבע האחרון. הספרדים קיזזו לאט לאט מההפרש, הרחשים החלו להישמע בקהל, אבל אנדרו גאודלוק, מי אם לא הוא, קבר כמה סלים גדולים וסידר לקבוצתו ניצחון ואוויר לנשימה לקראת שבוע הגביע. אדם האנגה ההונגרי לא שם לב שהשעון נגמר, ונכנס להיסטוריית המפגשים בין שתי היריבות, רק מהצד הלא נכון.
שימו לב לקלעים הבולטים בשתי הקבוצות – אנדרו גאודלוק (21) וסילבן לנדסברג (18) במכבי ת"א, אנדראה ברניאני (17) ורודריגו בובואה (16). משום מה נראה שאף אחד מהארבעה הללו לא ייכנס לספרי ההיסטוריה של שני המועדונים, בדיוק כמו המשחק הזה.
בשמונת המחזורים שנותרו למכבי עד סיום העונה היא תתמודד מול עוד כמה יריבות מיתולוגיות – צסק"א מוסקבה (ח), אולימפיאקוס (ב), ז'לגיריס קובנה (ב), ברצלונה (ח) ופנאתינייקוס (ב). מישהו רוצה להמר כמה מאותם משחקים נזכור גם בעוד מספר שנים?
או שזה רק אורחת לרגע? (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?