חיכינו וציפינו לחזרתם של ערבי חמישי הסוערים, בנינו על הקו האחורי שחשבנו שהוא מהטובים באירופה, ובסוף קיבלנו את זה. לעתים זה הרגיש כמו משחק אימון בו מתעללת ההיא שכבר מזמן לא אוכלת אותה ביריבה חלשה. לעתים, וזה כבר ממש מעליב, זה הרגיש קצת כמו שידור חוזר של בלגיה מול ישראל מיום שלישי – פשוט לא כוחות, עם דה קולו ותאודוסיץ' בתפקיד הזאר ודה בריינה, מול אמבקווה את אונואקו בתפקיד מרציאנו ובן חיים חסרי האונים.
נכון שזו ממש לא הפעם הראשונה בה מכבי ת"א מתפרקת במוסקבה (זוכרים את ה-65:100 בעונת הטרבל?), ואפילו לא הפעם הראשונה בה היא נראית נורא במשחק הפתיחה של היורוליג (זוכרים את התבוסה בוויטוריה ב-2010?), אבל הדרך שבה נרמסו הצהובים על ידי יריביהם ששיחקו בהילוך בינוני למדי בהחלט מדאיגה. בחצי העשור האחרון, למעט חודש מאי 2014, קיים פער רמות גדול בין מכבי ת"א לקבוצות העילית של היבשת. פער שכרגע, למרות מסע הרכש של הקיץ האחרון, ממש לא נראה שהצטמצם.
חסרי הגנה: 100 הנקודות שספגו חניכיו של גודס מהקבוצה המאומנת של איטודיס, שעוד העניק מנוחות נדיבות לכוכביו (20 דקות ספסל לדה קולו, 22 לתאודוסיץ'), לא צריכות להפיל אותנו מהכיסא בתדהמה, ולא רק בגלל רמתה של היריבה. העובדה הפשוטה היא שמרבית שחקני הסגל הנוכחי של מכבי אינם שחקני הגנה טובים ברמה האינדיבידואלית.
למעשה, רק לארבעה מתוך 12 השחקנים הבכירים בקבוצה (אוחיון, סמית', רנדל וכנראה גם אמבקווה) יש יכולת הגנתית מוכחת, ועם זה לא הולכים למכולת, וכנראה גם לא לפיינל פור. האינדיקציה הטובה ביותר מבחינה סטטיסטית לקבוצה ששומרת בצורה יעילה היא אחוזי קליעה נמוכים של יריבותיה לשתי נקודות. אמש דייקו שחקני צסק"א ב-67 אחוזים מזריקותיהם לשתיים, וזאת עוד ללא צבירת יותר מדי נקודות במגרש הפתוח.
אמבקווה. כנראה שיש לו יכולת הגנתית. נראה (אודי ציטיאט)
ההגנה האישית של מכבי נפלה פעם אחר פעם באלמנטים הבסיסיים ביותר – מניעת חדירות, שיבוש הפיק אנד רול וסגירה לריבאונד, וזאת כאמור בעיקר בשל יכולת הגנתית אישית איומה של מרבית השחקנים, בתוספת לתאום קבוצתי לקוי (באישית ובאזורית). אז נכון ש"שר ההגנה", רנדל ששומר על שחקן אחד ומחפה על כל השאר נעדר אמש, אבל גם הוא יתקשה לחפות על החורים הרבים בהגנה הצהובה, ולראייה 80 ו-89 הנקודות שחטפה מכבי מאילת ומראשל"צ בהתאמה בגביע ווינר, כשרנדל על המגרש. ולכל מי שתהה איך לעזאזל ויתרה מכבי על שירותיו של הפורוורד בתחילת הקיץ, אז למרות החשיבות האדירה שלו קשה מאד לסמוך על שחקן שמרבה כל כך להיעדר מדי עונה.
וגם ההתקפה תקועה: ליכולת ההגנתית הבעייתית עוד היינו מוכנים מראש, אבל ההתקפה בראשות תותחים כמו פרמאר ורוצ'סטי הייתה אמורה להיראות אחרת לגמרי. אלא שגם כאן נחשפו אמש כמה מהבעיות המהותיות שילוו את מכבי העונה.
פרמאר. ההתקפה איתו הייתה צריכה להראות אחרת לגמרי (אודי ציטיאט)
ההתקפה המסודרת נראתה אמש כפקק תנועה אחד גדול ולא בכדי. כשהצבע עמוס בשני שחקנים כמו פבראני (או אונואקו) ואמבקווה הריווח בהתקפה רע מאוד ומקשה על יצירת משחק חדירות ראוי לשמו. גם כאן יתכן שעם רנדל זה היה נראה קצת אחרת בשל הניידות הרבה יותר שלו, אך גם במקרה שלו לא מדובר בארבע שקולע מבחוץ כמו וורונצ'ביץ' של היריבה שפותח לגמרי את ההגנה.
גודס ניסה להציב את בנדר בעל יכולת הקליעה כגבוה שני, אבל התנועה ללא כדור שלו רחוקה מלהיות מהוקצעת, באופן טבעי בשל חוסר ניסיונו. צמד הגאנרים רוצ'סטי את פרמאר סיימו אומנם כקלעים המובילים עם 31 נקודות משותפות, אך נבלמו לפרקי זמן ארוכים, כמו בתשע הדקות שבין סיום הרבע הראשון ותחילת השני בהם לא קלעה מכבי ולו נקודה.
בנדר. גודס ניסה אותו כגבוה שני (אודי ציטיאט)
כשאין איום מבפנים – לא שחקן ציר המספק נקודות עם הגב לסל (שבע נקודות משותפות לשלישיית הסנטרים ביחד) ולא ארבע קולע, ניתן לבלום צמד גארדים מוכשר ככל שיהיה. יותר מזה – השניים החזיקו בכדור אמש הרבה יותר מדי זמן ולא הפעילו ביעילות את חבריהם. לדווין סמית' היו תמיד משחקים בהם הוא נהג להיעלם מבחינה התקפית, אבל אמש הוא נראה מנותק ודי מדוכא מצמד מובילי הכדור שלו שהכדור נדבק לידיהם. אם נוסיף לכך את האקס פקטורים הפוטנציאלים לנדסברג ופניני שנראים רחוקים מכושרם שלפני הפציעות נקבל תצוגה התקפית אנמית מאוד. 44 אחוזי קליעה לשלוש זה בהחלט יותר מסביר, אבל כשהאחוזים מעבר לקשת גבוהים יותר מהאחוזים לשתיים ואפילו מהאחוזים מקו העונשין זו כבר סיבה לדאגה.
סמית'. נראה די מנותק, כרגע (אודי ציטיאט)
(עדיין) בלי פאניקה: בשורה התחתונה מדובר עדיין בהפסד שנלקח בחשבון, בחוץ מול היריבה החזקה ביותר בבית המוקדם. משחק ההגנה עוד עתיד להשתפר עם חזרתו של אמבקווה לעניינים לאחר פציעתו בעין, חזרתו של רנדל לקו הבריאות והרבה עבודה על התאום באימונים. גם משחק ההתקפה עוד ידע ימים טובים מאלה, כולל כמה תצוגות קליעה משוגעות שיגיעו מדי פעם. אבל צריך לזכור שמכבי שובצה העונה לבית מוקדם לא קל, וההתעשתות שלה חייבת להיות מהירה. מוקדם עדיין ללחוץ על כפתור הפאניקה, אבל הפסד נוסף בשבוע הבא, בבית מול מלאגה (שכבר הספיקה להביס העונה את ריאל מדריד) כבר יכניס את המערכת ללחץ אדיר. בינתיים, חשוב לזכור שהטרגדיה הספורטיבית היחידה אמש היא זו שעליה נדבר בסעיף הבא.
נייט האפמן: במשך שנים התגאו במכבי ת"א (ובצדק) במציאה הסופר מוצלחת שלהם, כששלפו את הסנטר האלמוני מפואנלברדה הצנועה באחת מההחתמות הגדולות של הקבוצה בכל הזמנים. על רקע ההחתמות האחרונות של הצהובים בגזרת הסנטרים (ז'יז'יץ, פלאניניץ', מאריץ', שרמנדיני וכנראה שגם כמה מהגבוהים בקבוצה הנוכחית יכנסו לרשימה המכובדת) ניתן רק להתגעגע לימים בהם ידעה מכבי לזהות כישרון בתחילת התפתחותו ולהפוך אותו לכוכב על באירופה.
נייט האפמן, אחד משני הסנטרים הגדולים ביותר שלבשו את הגופייה הצהובה בכל הזמנים (בצוותא עם ניקולה וויצ'יץ'), הגיע למכבי ת"א בימים בהם הייתה רחוקה מאד מהצמרת האירופית והיה הגורם המרכזי בחזרתה לקדמת הבמה. כמו קווין מגי, ג'ים בוטרייט והאווי לאסוף לפניו הלך גם הוא אמש לעולמו בגיל צעיר מדי. עצוב נורא.
מה דעתך על הכתבה?