מאת: לייזי גורדון צילומים: עדי אבישי
בעודי כותב לכם את הטור הזה המוח שלי גם פוזל לשבוע עצוב ודרמטי בעקבות הטרגדיה של אורי שלף, אח של גור שלא פירשן את המשחק. במקומו הביאו את דן שמיר "שמבין" כי היה עוזר מאמן של צסק"א בעונה שעברה, אך פוטר מאימון הפועל אילת לפני מספר שבועות.
חושב גם על יוגב אוחיון, שאמור לבוא למחנה פסח שלי בשיתוף מועצת חוף השרון, שיהיה כשיר ובריא כי כשהוא לא עולה בחמישיה אין את המסירות המדויקות פנימה לסופו ואת הסדר והספייסינג על המגרש, וכמובן אף נציג ישראלי נתון שמאוד מפריע להרבה אנשים.
זה לא מפריע לגודס כמה ישראלים יש על המגרש שגם הוא מסתכל על תוצאת ברלין, ורואים שהוא ב"תחרות אוכל" עם פיני (הוא התחיל את העונה בכושר וזה גם מכביד עליו בריאותית).
לחץ אדיר יש עליו וציפיות עד הגג התנהלות מאד חכמה עם ג'רמי פארגו הבעייתי בקטגורית חוכמת עושה משחק וחברתית. כל זה takes its toll עם העול. אז איזה מסר אני מעביר לשחקנים שלי בטור הזה? הרי מסקנות חייבים להסיק השחקן הוא בעצם ה"בוס" והמאמן הוא מורה ומנחה.
כשהוא לא עולה בחמישיה אין את המסירות המדויקות פנימה לסופו. אוחיון (עדי אבישי)
השחקן לא חייל והמאמן הוא מפקד.
ראינו גם את עתמאן, המאמן של גלא, יושב במשחק על הספסל ולא אומר דבר כאשר שחקניו ובמיוחד הצעירים החזיקו אותו צמוד. מענין שהמאמנים הגדולים באמת יושבים יותר מאשר עומדים על הקווים. ההכנה היא באימונים לא במשחק עצמו. חילופים וטיים אוט זה לא מאפשר יותר מדי קונטרול על המשחק. לכן השחקן המודרני מקבל את ההחלטות והמורה תלוי בבוס שיעשה את בחירת ההחלטות שיביאו את הניצחון.
שני דברים שלוכדים את עיני כשזה בא למכבי ולא רק באירופה. (להזכירכם הם ניצלו בנס ענק מהדחה בגביע המדינה בחצי הגמר נגד חיפה):
1) חייבים "לשלם את קנס סופו" אי אפשר בלעדיו. הוא לא קיבל כדורים פנימה כי המוסרים כמו יוגב ולינהארט לא היו על המגרש באותו זמן. למסור מסירה פנימה לסופו ב-low post זה מקצוע וחייבים להיות מיומנים בזה.
2) חכמת המשחק שקשורה היא לנצל 3 על 2 או 4 על 2 בברייק ולהבין שלא צריך האלי הופ בכל מהלך. והפרסונל חייב להיות על מגרש לקבל את ההחלטות הללו. סמית יוכל לעזור למכבי מעמדת ה-4 הרבה יותר מ-3, דבר שמצריך שתי עמדות 4 על המגרש ו-small ball מובהק.
.jpg)
נ.ב.
שיחקתי עם גור שלף בגליל עליון תחת דייויד בלאט. אנחנו מכירים הרבה שנים ורוצה לאחל לו מכל הלב לכל המשפחה והמקורבים רק טוב וחוזק רב בהמשך. מדהים היה לראות את משפחת "הפועל" (יש רק אחת, ירושלים צריכים למצוא כינוי זהותי אחר כי הוא שייך לתל אביב) מאוחדים וכואבים ביחד. אחרי מה שאורי ז"ל יסד בנה בשש שנים במפעל חיים בהפועל חובה לקרוא ולהנציח את האולם החדש בדרייבאין: " הבית של אורי שלף".
BLESS
מה דעתך על הכתבה?