עכברי כדורסל אירופים רואים קודם כל את דני אבדיה כשהם מתבוננים בנבחרת העתודה של ישראל. שמו והייחוס המשפחתי שלו ידועים, הוא הילד של זופי, אבל רק אלה שעוקבים אחרי הליגות לנוער ולבתי ספר תיכונים ראו אותו. במכבי הוא יושב על הספסל ועולה בגרבג' טיים. באליפות אירופה לנבחרות עד גיל 20, על הבמה שלו, אבדיה נראה כמו תוצר מובהק של פס הייצור האירופי, עכברי הכדורסל האירופים, שההיסטוריה של הכדורסל ביבשת נכתבה בארצותיהם, מעלים בזיכרונם את בודירוגה, קוקוץ' ודונצ'יץ' כשהיו בגילו.
הנוכחות של אבדיה על המגרש וההבדל שהוא עושה מזכירים את אלה שלהם בתקופה המקבילה. אירופה זוכרת את האינדיבידואלים הנדירים ששלטו במסגרות האלה כפי שאבדיה שלט בזו, ולכן בעיניה הוא הימור בטוח לבחירה גבוהה בדראפט של ה-NBA. בבוא היום. אבדיה מוערך כדבר הבא שאירופה שולחת ל-NBA, ושיכול להתפתח ולהיות אחד מהאירופים הייחודיים האלה שהיבשת שלחה לאמריקה. עכברי כדורסל ישראלים שותפים לעמדה זו. אבדיה זה מאה אחוז תוצרת ישראל.
ולצדו, ישראל מציבה אינטליגנציית כדורסל שונה לגמרי מתוצרתה, ישראלית מובהקת, ים מדר, שמתלבשת על אינטליגנציית הכדורסל האירופי שאבדיה מייצג כמו כפפה ליד. כשישראלים מפנטזים על שחקן ישראלי, הם רואים בדמיונם את ים מדר. הוא צריך להזכיר להם את קטש, ועוד עם חיוך.
שחקני העתודה חוגגים. תלכיד נהדר (דני מרון)
אבל האירופים רואים גם את התמונה הכוללת, את מה שמסביב למדר ואבדיה. הם רואים קבוצה, אלופה מכהנת, שמגינה על תוארה בביתה ועושה זאת בסטנדרטים שהאירופים מורגלים בהם מארצותיהם. הצרפתים והספרדים והגרמנים מכירים אלופות כאלה, שמכריעות את האחרות בכל דרך אפשרית, לא משנה איך המשחק מתפתח ומה תזרוק מולם. יש לעתודה הישראלית הרוח הזאת שהכדורסל האירופי מכיר ומזהה עם הכדורסל הישראלי. פה ושם לאורך השנים היא באה לידי ביטוי ואיכשהו דבקה בו. ישראל לא תנצח אותך מתחת לסל, היא תנצח אותך בכל מיני דרכים אחרות. היא חכמה, קבוצתית, רצה, קולעת, לוחצת חוטפת, מפתיעה, ראשונה לכל כדור אבוד. הם רואים את האווירה סביבה, החיבור בינה לבין הקהל שלה, התשוקה, הלהט והמחויבות שנענית באולם מפוצץ, כי הנה לנגד עיניו מתממשת הפנטזיה שכל חובב כדורסל ישראלי גדל עליה ומייחל לזכות ולראות ביום מהימים.
נבחרת העתודה לוקטה מהפריפריה, רוב שחקניה גדל או נשלח אליה כדי לחפור לעצמו קריירה. בקבוצות הגדולות במרכז הארץ זה לא הסתדר. הם באים לצדם של שני כוכבי־על – מוכרים, ידועים, יקירי המרכז – שהפעולות שלהם מובחנות וכישרונם האינדיבידואלי בולט וחד־משמעי. הפריפריה מוסיפה לכישרון הלך רוח וחוכמה של שורדים ומנצחים, וזה כידוע הלך רוח שמוליד פעולות גרנדיוזיות במאני טיים אצל אלה שחונכו לשרוד ולנצח.
אבבדיה ומדר עם גביע אירופה. תיאום מושלם (דני מרון)
גור שלף וגיא פניני היו נציגים מובהקים של כדורסל פריפריה בבמות המרכזיות. במקרה של גיא פניני זה מעיד כי אתה יכול לגדול במרכז ועדיין לייצג את כדורסל הפריפריה. גור שלף מדבר על העתודה והעיניים שלו נוצצות. הוא מתאר את החוויה תוך שהוא משתמש במונח "טהור" שוב ושוב. כדורסל של עמלים, וכשנדרש הדבר הגדול, הם תמיד שם כדי לעשות אותו וחוזרים לחפירות. ובכל מצב – אף פעם לא ממצמצים ראשונים. הם אמונים על כדורסל שאין בו נראות, הוא לא מותיר רושם, הם חיים את הקבוצה, ומהצד האחר הם ידעו לתת לכישרונות הגדולים לקחת אותם הלאה. אלה דקויות אנושיות שמהן מורכבות קבוצות אלופות, ובעתודה הישראלית הן נארגו בצורה שהאירופים ערים לה, גם אם הם נותנים לכדורסל הזה תוחלת חיים של גילי 20, לא יותר.
אריאל בית הלחמי צמח בפריפריה. ברגע הגדול שלו, אחרי שהניף את גביע אירופה, הוא מודה למוטי אמסלם המנוח ומייחס לו את עצם היותו מאמן כדורסל. מוטי אמסלם זה האדם שחיבר בין היישוב גבעת שמואל לבין כדורסל. בזכות אמסלם הכדורסל בגבעת שמואל גדל והפך לעיר. הכדורסל שאמסלם הביא לגבעת שמואל אפשר את בית הלחמי. לכן הוא מדבר עליו בעיניים דומעות.
קשה למצוא אחד שמבין טוב יותר מבית הלחמי מה זה כדורסל פריפריה, ואיך הכדורסל הזה מגיב לכדורסל של כוכבים – איך הוא פועל נגדם ואיך הוא פועל כשהם לצדו. הוא נודע כמאמן של קבוצות קטנות שתקציבן מוגבל, הוא מפיק ממה שיש, "לואו באדג'ט", כתוב לו על המצח. ואז אתה נזכר בגלבוע-גליל שהביאה לו את המינוי לעתודה, קודם כל בכדורסל המענג, כפי שהוא משוחק בפריפריה. כל מה ש"לואו באדג'ט" יכול להפיק. הזרים הרגישו שם מצוין. גלבוע–גליל של בית הלחמי ידעה לקבל מהכוכבים שלה.
בית הלחמי ואבדיה. המאמן שצמח בפריפריה בנה את העתודה (דני מרון)
בית הלחמי רוקם קבוצת כדורסל מהנראים ומהלא נראים. הלא נראים זורמים לתוכה, הם כאלה מטבעם, את כוכבי־העל צריך לרתום. כך זה בדרך כלל, אבל לא במקרה של אבדיה ומדר. אצל ים מדר הכל זורם באופן אינסטינקטיבי: מתי ואיך להפעיל, את מי, מתי לקחת אחריות וללכת לבד. הוא נולד להוביל קבוצה.
אבדיה רק תורם לקבוצה את היכולות הגרנדיוזיות שלו, הוא לא טורח להבליט אותן, המצב של הקבוצה על הפרקט יכתיב לו מה לעשות. זה הערך הראשון שהנחילו לו בבית עוד לפני שהתפתח למכונת הכדורסל שהוא עכשיו ועוד לא מתקרב לתקרה. אבדיה לא מודה לחבריו כשהוא מדבר עליהם אחרי משחקים, הוא חב להם את מי שהוא. זו גישה די ייחודית מכדי שתובחן גם על ידי סקאוטים של ה־NBA. כמוהו אין הרבה.
הוא עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון, הוא לא כופה את עצמו אלא אם זה הכרחי, הוא לא חייב את הכדור אצלו, רק במהלכים הקריטיים שאותם הוא עושה בקלות, כאילו הם מובנים מאליהם.
אוהדי הנבחרת. מילאו את האולם ערב – ערב (דני מרון)
לכדורסל האמריקאי הריח מוכר, הם נחשפו אליו לראשונה והופתעו ממנו בימיו של סאבוניס האבא ובעקבותיו כל האירופים הייחודיים. הם הגדירו את הכדורסל הזה ככדורסל של skills – מיומנויות בסיסיות, פחות בסיסיות ומשוכללות שנלמדות ונרכשות. האמריקאים לא דבקו בכדורסל הזה אבל הניחו אותו לצדו של הכדורסל שלהם – האתלטי, האינדיבידואלי, הגדול מהחיים. דני אבדיה משדר שהוא מאותו עץ שהביא לאמריקאים את אותם אירופים, שלא ברור מה התפקיד שלהם על המגרש, אבל הם עושים הכל ועושים את זה אחרת.
כשהאירופים מרחיבים את ההתבוננות שלהם ובוחנים את העתודה הישראלית הנוכחית כממשיכתם של שתי אלה שקדמו לה, הם מוצאים שלכל השלוש אפיונים דומים, הכדורסל שלהן נשען ומדגיש את אותם ערכים, כאילו השחקנים גדלים באותה חממה, כאילו מישהו הגה תוכנית־על. במשך שלוש אליפויות העתודה משחקת כמו שאף נבחרת אחרת לא משחקת. שלוש נבחרות שונות, כולן הישגיות, חכמות ומענגות. בגילים האלה הכדורסל הישראלי מראה לאירופים דברים שמחדשים לו. או כמו שניב רסקין אמר לגור שלף ושי האוזמן שהתמוגגו לצדו אחרי חצי הגמר נגד צרפת, כשדיבר על כך שזה הגמר האירופי השלישי ברציפות של נבחרת העתודה: מישהו עושה פה משהו נכון.
אבדיה עם פיני גרשון. מנהל מקצועי קרוב לקווים (דני מרון)
פיני גרשון מונה למנהל המקצועי של הנבחרות ב–2015. גרשון לא יושב במשרד, הוא נמצא כמה שיותר קרוב לקווים. עמוס פרישמן, יו"ר הוועדה המקצועית באיגוד, קיבל את ההחלטה לא להתפתות ולשחק את חצאי הגמר והגמר ביד אליהו. הוא היה יכול למלא את יד אליהו בשני הערבים וויתר על זה. פרישמן ידע: היכל שלמה תפור על העתודה ועל מה שהיא מייצגת ועד כמה זה חשוב להדגיש את מה שהיא מייצגת. היכל שלמה צריך להיות המקדש של הכדורסל הישראלי שהעתודה שיחקה.
מה דעתך על הכתבה?