גם במשחקים האולימפיים בריו תייצג את ארצות הברית נבחרת כדורסל יוצאת מן הכלל. היא תכלול בין השאר את קליי תומפסון מה"ספלאש בראת'רס", פלוס האח החדש (דוראנט) והאח הגדול (גרין). גם את האלוף הטרי קיירי אירווינג ועוד כמה מטובי השחקנים על הפלנטה. היא גם תיהנה משירותיו של צוות מקצועי משובח ומנוסה, וכל סיטואציה בה בסיום הטורניר לא יושמע המנון ה"דגל זרוע הכוכבים" תהיה בבחינת סנסציה אדירה. אבל זו לא תהיה נבחרת החלומות. ובכלל, הגיע הזמן להפסיק ולהצמיד את הכינוי הזה לכל נבחרת כדורסל אמריקאית בפרט או לכל קבוצת ספורט בכלל. הוא שייך בטאבו לנבחרת אחת בלבד, לזו שהקסימה עולם שלם לפני 24 שנים במשחקי ברצלונה.
הנבחרת של 1996 כללה כמעט מחצית מהקאסט המקורי של 1992, בזו של 2008 כיכבו ווייד, קובי ולברון בשיאם, וגם לכמה אליפויות עולם שלחו היאנקים קבוצות מבריקות. אבל ההבדל בינן (ובין שאר הנבחרות האמריקאיות, כולל הנוכחית) לבין זו של משחקי ברצלונה קיים הבדל של שמיים וארץ. או אם תרצו, הבדל של חלומות לעומת מציאות.
נתחיל בעובדה שכמעט כל חובב כדורסל שגילו 30 ומעלה מתקשה להאמין שכבר חלפה קרוב לרבע מאה מאז הימים בהם רקדו חניכיו של צ'אק דיילי על הפרקט בקטלוניה. עד כדי כך חזקה וחיה החוויה בראשנו עד היום. אמנם גם לפני אותו קיץ ידענו שה-NBA היא הליגה הטובה בעולם, והתוודענו לרמה האדירה של כוכביה בשידורי הלילה המאוחרים (והנדירים באותה תקופה). אבל משחקי ברצלונה הבהירו לנו עד כמה הפער בין כוכבי ארה"ב לבין טובי שחקני שאר העולם הוא לא פער רגיל בין אלופים למתחריהם. זה היה פער בלתי נתפש, בין כדורסל מהעולם הזה לכדורסל מהחלל החיצון.
ספסל מעולם אחר (gettyimages)
הקלילות בה הכריעו האמריקנים את טובי השחקנים בהם צפינו בהערצה בימי חמישי במסגרת גביע אירופה לאלופות ז"ל הייתה מדהימה (אם כי ייתכן שלולא המלחמה ביוגוסלביה, שקרעה לגזרים את הנבחרת המופלאה שלה, היינו עדים ללפחות משחק אחד צמוד יותר). את ה"פעם הראשונה" של כל דבר אי אפשר הרי לשכוח, וזה נכון כמובן גם לגבי הצפיה הראשונה בענקים ההם מתהלכים בין שאר בני האנוש.
אבל בנבחרת החלומות המקורית, וכאמור היחידה, היה הרבה יותר מאפקט הראשוניות ומכדורסל איכותי, כזה שהכניע את היריבות בהפרש ממוצע של כמעט 44 נקודות למשחק. היו חברים בה, למשל, שלושה מחמשת השחקנים הטובים בהיסטוריה של המשחק דאז, שכל אחד מהם הגיע לטורניר עם סיפור גדול מהחיים.
לארי בירד הגיע לסיבוב פרישה, ולמרות שבילה דקות ארוכות בשכיבה סמוך לספסל (ישיבה עליו כבר הייתה יותר מדי עבור גבו ההרוס) עוד הראה ניצוצות מהגאוניות שאיפיינה את הקריירה שלו. מייקל ג'ורדן הגיע בשיא כושרו, לאחר שביסס את מעמדו כשחקן הטוב בעולם וקרוב מאוד להכתרתו כמספר 1 בכל הזמנים. הייתה זו הזדמנות שניה (לאחר שזכה בזהב גם במשחקי 1984 כשחקן קולג') ואחרונה לצפות בספורטאי הגדול בהיסטוריה על הבמה הספורטיבית החשובה מכולן. אבל אפילו עליו האפיל מג'יק ג'ונסון, שחזר להפגין את קסמיו לאחר פרישתו המוקדמת והטראגית בתחילת אותה עונה, לאחר שנודע לו כי הוא נשא של נגיף האיידס.
כוכבים מהחלומות (gettyimages)
לראות ספורטאי על כמו מג'יק מתפקד כתמיד למרות שבגופו מקננת המחלה שנחשבה אז לאיומה ביותר, לצפות שוב במסירות הגאוניות ובקסם האישי הלא רגיל שלו, ולחזות באושר העצום שלו בטקס הענקת מדליית הזהב, היו חוויות עצומות לכל חובב ספורט. בעצם, לכל אדם עם לב. והיו כמובן גם כמה סיפורים קטנים קצת יותר של הצוות שסייע לשלישיית המופלאים, שהיה מורכב כמובן גם הוא מתותחי על.
סיפוריהם של בארקלי, יואינג, מאלון ושות', שמעולם לא זכו בתואר (בעיקר בשל גדולת אותה שלישיה שהזכרתי) וטעמו סוף סוף את טעם הניצחון. סיפוריהם של מאלין ופיפן נחשפו במלוא גדולתם; וסיפורו של המאמן צ'אק דיילי, שזכה במשרה הסופר יוקרתית בזכות הניסים שחולל עם הבד בויז מדטרויט.
וכמובן גם כמה אנקדוטות משעשעות, כמו שחקני היריבות שבזמן המשחקים צילמו את הכוכבים הנערצים ללא הרף; משחק האימון הפנימי שערך דיילי בין הכחולים בהובלת מג'יק ללבנים של ג'ורדן, משחק שהוגדר כ"משחק הטוב בכל הזמנים שאיש לא צפה בו"; הסיבובים שערך צ'ארלס בארקלי בכפר האולימפי לבדו ותשובתו כשנשאל אם הוא זקוק לשומרי ראש ("זה שומר הראש שלי!", כשהוא מניף את אגרופו העצום); ומייקל ג'ורדן, היחיד שנשאר בחדרו בלילות בכדי לצפות במשחקי היריבות ורק לאחר מכן מצטרף לחבריו העסוקים בבילויים אחרים. כל אלה הם בדיוק החומרים שמהם נוצרים אגדות.
ואם נוסיף לכך את ההשפעה העצומה שהייתה לאותו טורניר כדורסל אולימפי על הענף בעולם כולו, השפעה שמתבטאת בזרימה הולכת וגוברת של שחקנים בין-לאומיים ל-NBA מאז, בזינוק חד בפופולריות של המשחק ובניסיון כלל עולמי לנסות ולחקות במידת האפשר את הסטנדרטים הגבוהים שהופגנו בברצלונה, נקבל את ההוכחה המוחלטת לכך שנבחרת 92', היא ורק היא, ראויה לתואר נבחרת החלומות. או כמו שהיטב לבטא זאת המאמן דיילי: "זה כמו שחיברנו יחד לסדרת הופעות את אלביס והביטלס".
גדולים, אבל אנושיים (gettyimages)
זה ששום תצוגת קליעות של דוראנט לא תרגש כמו אסיסט של מג'יק, ושום דאנק עוצמתי של קאזינס לא ידהים כמו ריחוף של אייר ג'ורדן, לא אומר כמובן שנבחרת ארה"ב מודל 2016 היא לא נבחרת אדירה, שתזכה בזהב כמעט בוודאות. מאז הפאשלות של אליפויות העולם ב-2002 ו-2006 ופאדיחת אתונה ביניהם, בכולן לא זכו האמריקנים בזהב, הופקו הלקחים וסדרת צעדים מבטיחים שזה לא יקרה שוב בקרוב.
המינוי הקבוע של המאמן מייק ששבסקי (עבורו יהיה זה טורניר פרידה) לצד צוות עוזרים בכירים ומנוסים; הרכבת סגל שכולל תמיד קלעי חוץ ברמה גבוהה, נקודת תורפה באותם טורנירים מביכים של 2002-2006; והרבה יותר מחויבות מצד הכוכבים (שמתבטאת גם בהגנה חזקה). כל אלה הביאו לזכיות קלות בטורנירים האחרונים, כשרק ספרד של האחים גאסול מצליחה לתת פייט אמיתי במשחקי הגמר.
גם הפעם מסוגלים הספרדים (נטולי מארק) לעלות על הפודיום, כמו גם סגנית אלופת אירופה ליטא, סגנית אלופת העולם סרביה, צרפת של פארקר ,דה קולו ודיאו וברזיל המארחת, שלמרות חסרונו של הסנטר ורז'או מסוגלת בעזרת הקהל המקומי להגיע רחוק. אבל נראה שכולן יאבקו רק על מדליות הכסף והארד.
לכל המהמרים שביניכם שמחפשים הימור קל ובטוח לקראת המשחקים האולימפיים, הנה שתי עצות חינם: אין כמעט שום סיכוי שנבחרת ארה"ב לא תזכה במדליית הזהב, ואין שום סיכוי בעולם שהיא תצליח לרגש כמו הנבחרת של 1992. נבחרת החלומות יש רק אחת.
מה דעתך על הכתבה?