ביולי 1952 התקיימו המשחקים האולימפיים בהלסינקי. לראשונה, ייצגו ספורטאים ישראלים את המדינה במשחקים. רק שלושה ספורטאים הצליחו לעמוד בהצלחה ב"מינימום האולימפי". הספורטאים האחרים נקבעו ברגע האחרון, לאחר משא ומתן מתיש בין עסקני 'הפועל' ו'מכבי'.
מאז הלסינקי השתתפה ישראל בכל המשחקים להוציא את מוסקבה (1980). לפני כל המשחקים האולימפיים, קבעה ישראל קריטריון משלה להשתתפות. קריטריון זה היה, ברוב המקרים, קשה יותר להשגה מהקריטריון הבינלאומי אליו לא אתייחס בטור זה. קביעת "מינימום" לייצוג המדינה נועדה, א. לחיזוי הישגים במשחקים האולימפיים, ב. להציב אתגר גבוה בפני הספורטאים, כחלק מעיצוב תודעת ההישג שלהם. או במילים אחרות, "תחשוב רחוק – תגיע רחוק", ג. לרכז את מירב המשאבים בקבוצה קטנה יחסית של ספורטאים.
בטור זה אתייחס לשני הסעיפים הראשונים. במשחקי ריו, כמו בכל המשחקים בהם השתתפה ישראל, נשמעו טרוניות מצד הנשארים בבית, באשר לצורך בקביעת מינימום ישראלי. יש הטוענים, שהמינימום אינו מנבא הישגים במשחקים. ולראיה, יאמרו השוללים אותו, רבים מהספורטאים הישראלים, אינם מגיעים לשיאם במשחקים האולימפיים, וזאת בלשון המעטה. לכן, יש להסתפק בקריטריון הבינלאומי.
המשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 (gettyimages)
"אם להם זה מספיק, אז מדוע להקשות סתם". הטענה השנייה נוגעת לעיצוב התודעה של ההישג. קביעת מינימום היא מסר המשודר לספורטאי: "אם רק תרצה – אין אתגר שלא תוכל לו".
האמנם? ובכן, תיאוריות לחוד ומציאות לחוד. מה שקובע במשחקים האולימפיים הוא מדלייה בלבד! כל הישג שאינו מדלייה – אינו "נחשב". אכזרי? אולי, אבל ככה זה במשחק. משום שבכל ענף יש שלוש מדליות בלבד, ניתן, לכאורה, לקבוע, שלא כל מי שחושב רחוק, אכן מגיע רחוק. אם מדלייה אולימפית (לא חשוב הצבע) היא ה"רחוק", אז כל מי שלא זכה באחת מהן, רק דמיין רחוק. ובכל זאת, ברור לכולנו, שלעתים, המרחק בין מדליה ל"כישלון" הוא קצר מאוד, שלא לומר מקרי. הצבת רף גבוה מאוד ("מינימום קשוח") אינה בהכרח מנבאת הישג במשחקים.
כיום, קובעת היחידה לספורט הישגי, בשיתוף עם איגודי הספורט, את המינימום הישראלי. בדרך כלל, מדובר על מספר תחרויות, שבאחת מהן חייב הספורטאי להשיג תוצאה משמעותית. תוצאה זו מעניקה, על פי הקריטריון הישראלי, את כרטיס ההשתתפות במשחקים. במקרים רבים, ההישג המיוחל, מושג סמוך למשחקים האולימפיים. המשמעות היא, שספורטאים משקיעים מאמצים רבים בהשגת הקריטריון הישראלי, ובבואם למשחקים, הם מצויים מעבר לשיאם. אין פלא, אם כן, שספורטאים מגיעים למשחקים האולימפיים תשושים, "שבעים" ואף פצועים.
גל פרידמן עם מדליית הזהב היחידה של ישראל עד כה מאתונה 2004 (gettyimages)
החלופה שאני מציע, היא קביעת קריטריון ישראלי חדש: דירוג גבוה בצמרת העולמית. קריטריון זה קשה ביותר להשגה. בענפים מעטי משתתפים, אני מציע דירוג בין ה-10 הראשונים בעולם. באחרים בין ה-20 הראשונים בעולם. הדירוג יושג לפחות חצי שנה לפני המשחקים. הרציונל: הוכח, שהסיכוי לזכות במדליה אולימפית, אינו באמת נחלת הכלל. ההפתעות נדירות. בדרך כלל, מספר ספורטאים קטן נאבק על הבכורה. האחרים ימשיכו לחלום. קבוצת העילית, של המועמדים למדליה, מדורגת גבוה מאוד בצמרת העולמית. מי שאינו נמנה עליה, יתקשה להעפיל לשלבים גבוהים בתחרות.
ירדן ג'רבי חוגגת וכל העם איתה ((הוועד האולימפי בישראל)
הדירוג העולמי מבטא "יציבות הישגית" לאורך זמן. "יציבות הישגית" משקפת חוזק מנטלי, החיוני במצב של עקה (סטרס), האופייני למעמד של "להיות או לחדול". השגת הקריטריון הישראלי כחצי שנה לפני המשחקים, תאפשר הכנה מיטבית לספורטאים, התאוששות מפציעות והתמקדות במטרת העל, במקום התמקדות של הרגע האחרון בקריטריון. ברור שהצעתי מקטינה את המשלחת הישראלית באופן דרמטי. אז מה? אדרבה, נתכבד במשלחת קטנה ואיכותית, שנוכל להתגאות בה ולצפות ממנה לשלל מדליות.
הכותב הוא ראש בית הספר לחינוך גופני במכללה האקדמית לחינוך "אוהלו" בקצרין, אלוף ישראל בסיוף ומקום רביעי בעולם 1987
מה דעתך על הכתבה?