כשהרוכב האולימפי דניאל בלומן נשאל על התגובות שהוא מקבל מאנשים כששומעים על ענף הספורט בו עוסק, הוא נאנח מיד. "אף אחד לא מבין על מה אני מדבר בדרך כלל," הוא מספר בראיון ל"ספורט1", כאשר הגיע לביקור בארץ בו ערך בין היתר מסיבת עיתונאים למטרת היכרות עם התקשורת. "אחר כך מגיע השלב בו שואלים אותי עשר פעמים את אותה השאלה בדרכים שונות עד שהם סוג של מבינים. אני חושב שזה יותר אי הבנה מאשר לא להאמין. ברגע הספציפי הזה בקריירה שלי אני נמצא במקומות מדהימים בניו יורק, פלורידה, בלגיה וכאן בישראל. יוצא בעיקר שהם שואלים: "אז איפה ספורט הרכיבה נכנס פה?" ואני עונה: "זה מה שאנחנו עושים במקומות האלה – רוכבים על סוסים".
בלומן בן ה-29 נולד בקולומביה בה כן נפוצה רכיבה מסוג אחר – על האופניים. וכמובן שאי אפשר בלי הכדורגל שהפך לשפה ביבשת אמריקה הדרומית. "בקולומביה כמעט לכל אדם יש את ההזדמנות לפגוש סוסים במציאות. לא כספורט, אלא כחיה שרואים משום שיש במדינה הרבה חוות. ככה הכרתי את הסוסים בהתחלה. אני אוהב חיות בכללי ובעיקר כלבים וסוסים", הוא מספר את השתלשלות האירועים בו הגיע לענף הלא שגרתי. "עם הזמן ההורים שלי לקחו אותי לשיעורי רכיבה כדי ללמוד איך לרכב על סוס. אהבתי את זה. השנים חלפו והתחלתי להתחרות ולאט לאט רמת התחרויות בהן השתתפתי בקולומביה עלתה".
אלא שבשנת 2000, כשבלומן היה בן 11, העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לארצות הברית רבת האפשרויות והחלומות. לדבריו, הם הבינו שקולומביה אינה מקום בטוח יותר. "עברנו לפלורידה. שם גיליתי שבעצם ספורט הרכיבה גדול יותר. אני עדיין הייתי בתוך העניין ותמיד ראיתי את עצמי כספורטאי טוב והמשכתי להתחרות. החלום שלי להיות כוכב כדורגל נגמר פחות או יותר בשלב הזה, כשהבנתי שאני הרבה יותר מוכשר מילדים אחרים בגילי ברכיבה ובכדורגל היו כאלה שהיו יותר טובים ממני". אגב, בלומן קורא לכדורגל SOCCER ולא FOOTBALL ומדבר באנגלית עם מבטא אמריקאי טהור, כך שאין זכר לילד שנולד בדרום אמריקה.
בלומן. "כרגע עדיין לא יודעים את ההרכב הסופי לטוקיו" (עמית שיסל, באדיבות ההתאחדות הלאומית לרכיבה על סוסים)
אשתך, אריאל (רוכבת ישראלית), היא הסיבה בגללה עברת לייצג את ישראל עכשיו, אחרי שייצגת את קולומביה בלונדון 2012 וריו 2016?
"הסיפור התחיל בעצם לפני ההיכרות עם אריאל. אלעד יניב הוא רוכב ישראלי שגר באירופה, והוא הזמין אותי לעלות לארץ (מטעם חוק השבות, משום שבלומן יהודי. ס.א) ואמר שכדאי לי לייצג את ישראל. באותו הזמן לא יכולתי מפני שייצגתי את הנבחרת הקולומביאנית. כשהמשחקים האולימפיים בריו הסתיימו, ובאותה תקופה גם התחתנתי עם אריאל, הייתה לי כבר דעה מאוחדת על כך שדברים צריכים להשתנות. רציתי לעשות משהו חיובי בשביל ישראל. הרעיון של אלעד היה עוד שם, והבנתי שהוא רעיון טוב. זו אמנם הייתה עבודה קשה, אבל היא הייתה אפשרית. עליתי לארץ והתחלתי לחלום על נבחרת רכיבה שתייצג את ישראל ברמות הכי גבוהות בבמה הבינלאומית. עשינו את זה ביוני אחרון כאשר קבענו את הקריטריון לטוקיו 2020 בקפיצות ראווה. כרגע אנחנו עדיין לא יודעים את ההרכב הסופי שישתתף שם".
אתה רואה בזה כאתגר? הרי ענף הרכיבה לא באמת קיים בישראל בין אם במספר ספורטאים פעיל ובטח שמבחינת תשתיות.
"יש לנו הרבה שיחות סביב זה. אני חושב שזה משהו שצריך עדיין לפתח אותו. אני מקווה שאנשים יקבלו את המוטיבציה להגיע לענף ולהתחיל לעסוק בו. אני יודע שזה אמור להתחיל כשאנשים יראו שיש נבחרת בוגרת ברמה גבוהה, וזה מה שיעודד אותם כהתחלה. אין לי ספק שאתן את הכלים להצלחה לישראלים שירצו להיות רוכבים מצליחים. מבחינתי אנחנו קבוצה אחת גדולה שרוצה להשיג מטרה. דלת הידע פתוחה וזמינה לכל מי שרוצה ללמוד. אני אשמח ואני מקווה שהצעירים שבענף יראו מה אני עושה ויחלמו להצטרף אלי ולשאר הקבוצה".
בלומן כאמור ייצג את קולומביה כבר בשני משחקים אולימפיים (בלונדון 2012, כשהוא בן 22 בלבד, העפיל לגמר) יחד עם הסוס שלו לאדריאנו זי. הוא מודה שלקראת הפעם השלישית, הוא כבר יודע למה לצפות. "אני מרגיש מוכן יותר. הספורט שלנו הוא להרבה שנים. הפרישה היא בדרך כלל כשהספורטאי מגיע לסביבות גיל שישים, אז ככל שאתה מקבל יותר ניסיון עם השנים ככה יש לך הזדמנות טובה יותר להצליח," הוא מספר. "הדבר הקשה ביותר בענף שלנו לדעתי הוא להתחרות מול אנשים שיש להם הרבה יותר ניסיון מאשר לי. אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, אני יודע שיום אחד אני אהיה זה שיהיה לו את הידע שהם צברו. זה ענף של הרבה מאוד סבלנות. מי שבוחר לקחת בו חלק צריך לדעת שיהיו הרבה מאוד ימים רעים וימים של עצבים. זאת צורת חיים שתלווה את הספורטאי להרבה מאוד זמן והוא יהיה חייב להתרגל".
עם הסוס לאדריאנו זי. "אני בעצם הפסיכולוג שלו" (TIEC)
כשאתה מתחרה עם בעל חיים, זה לא משנה כמה אתה בכושר וכמה אתה מוכן, זה תלוי גם בו.
"לחלוטין כן. בדרך כלל המצב בסדר, אבל לפעמים יש אכזבות אחרי שהתאמנו ביחד כל כך הרבה. אי אפשר לשלוט בדברים שיכולים לקרות, באווירה שהסוס מקבל ביום התחרות הספציפי. למשל, הסוס יכול להרגיש לא טוב ביום התחרות או משהו באצטדיון גורם לו להרגיש מתוח. יחד עם זאת, אני רואה בזה כמשהו חיובי. בעיניי, זה לא ספורט אישי. אני אף פעם לא מתחרה לבד. זה תמיד הסוס שלי ואני, וזה מה שקסום ומיוחד בכך. כשאתה מרגיש מתוח ותחת הרבה לחץ, לפחות אתה יודע שאתה בזה ביחד עם הסוס שלך וביליתם שעות, שבועות ושנים ביחד. הסוס תמיד במחשבות שלי. אני עובד עם פסיכולוג שעוזר לי לשפר את הביצועים שלי ואני בעצם הפסיכולוג של הסוס, כדי לגרום לו לשפר את הביצועים שלו".
מה דעתך על הטענה שבעלי חיים צריכים להיות מחוץ למשחקים האולימפיים?
"אני לחלוטין לא מסכים עם הטענה הזאת. קודם כל, הסוסים נמצאים במשחקים האולימפיים מהרגע שבעצם התחרות הזאת הומצאה. הם תמיד היו חלק. אם הטענה מגיעה מבסיס של התאכזרות והתעללות, האנשים האלה חסרי מושג. הם לא יודעים שהסוסים הם משפחה. איך אפשר להיות רשע לחיה שהיא כל כך יקרה לך ואתה אוהב אותה? אני לא אומר שכולם מטפלים בסוסים שלהם כמו שצריך. אני יודע שאני דואג לשלי כמו לבני משפחה. מי שמגיע לרמות הגבוהות ביותר בענף אוהב את הסוס שלו. הוא הרי איתו כל הזמן ויש כאלה שעם אותו הסוס מאז שהיו ילדים. אותם רוכבים לא היו מצליחים אם הם לא היו מכבדים את הסוסים שלהם".
מה דעתך על הכתבה?