Sport1 Banner

יצחק ויסוקר: איך לוקחים לנבחרת שוער שלא טוב לקבוצתו?

איציק ויסוקר
איציק ויסוקר | AFP

אחד מגדולי השוערים בכדורגל הישראלי, מתקשה להתגבר על האכזבה מהתבוסה לאלבניה: "במקום להתקדם, הלכנו אחורה"

(גודל טקסט)
 יצחק (איציק) ויסוקר, מי שהיה מגדולי השוערים בכדורגל הישראלי, צפה בשבוע שעבר באצטדיון סמי עופר בחיפה בתבוסה הביתית 3:0 של נבחרת ישראל לנבחרת אלבניה, ולבו נחמץ. "עצוב היה לראות איך הנבחרת שיחקה", הוא אומר. "ניכר היה בשחקנים שהם לפני הכל באו להעביר את הזמן. מישהו שכח, כנראה, שכדי לעלות למונדיאל, גם צריך לנצח משחקים ולדעת איך לא להפסיד". 


ויסוקר (72), איש נעים הליכות, שבמשך שנים היה מאמן שוערים בנבחרת ישראל, מתנסח במתינות, אבל נימת דבריו מסגירה אכזבה. "בתחילת הקמפיין הנוכחי נשמעו קולות שהפעם נעלה", הוא מבקר. "אמרו שנבחרת איטליה עוברת חילופי משמרות ואפשר לנצח אותה, ומנבחרת ספרד אולי ניתן יהיה לחלץ תיקו בארץ. מה הדיבורים האלה? הרי מדובר בנבחרות מהצמרת העולמית, הטובות מאיתנו בעשרות דרגות".


אז מה אתה מציע?


"אני מציע שנהיה ריאליים ונלך חזק על המקום השלישי. לא לוותר עליו כל כך בקלות לנבחרת אלבניה כפי שוויתרנו. באנו למשחק נגדם בחיפה עם יתרון משמעותי מה־0:3 שניצחנו אצלם. כל מה שהיינו צריכים זה תיקו כדי לשמור על המקום. זאת המטרה שהייתה אמורה לקדש את כל האמצעים. אבל לחטוף שלושה בבית"?


מה זה "לקדש את כל האמצעים" מבחינתך?


"זה אומר שכאשר נדרש משחק הגנתי כדי לא לחטוף מפלה כזאת, משחקים הגנתי. אתה יודע מה? אפילו משחקים מכוער בלי לחשוש מהפרשנים יפי הנפש, שאחר כך מתקיפים מדוע לא שיחקו אטרקטיבי".



איציק ויסוקר בשער הנבחרת (אריאל בשור) 


ברשותך, הבה נתייחס לשוער, שספג את שלושת השערים. עם כל הכבוד להישגיו של דודו גורש, האם נראה לך מוצדק להציב בשער הנבחרת שוער בן 37, שבקבוצתו, האלופה הפועל באר שבע, איבד ברוב משחקי העונה החולפת את מקומו בשער לשוער אחר? 


"כשמדובר בשוער, הגיל לא רלוונטי. השאלה היא איך לוקחים שוער שלא היה מספיק טוב לקבוצתו ונותנים לו את אפודת שוער הנבחרת. מדוע לא לשים בשער את גיא חיימוב, שהחליף אותו בהצלחה בבאר שבע"


מניסיונך, מה קורה מבחינה פסיכולוגית לשוער החוטף שלישייה ונוסף לחולשת חבריו מואשם במפלה? 


"ברגע ששוער נכנס לדיכאון בגלל ספיגת שער – אני לא אומר שזה קרה נגד אלבניה – וסופג עוד שער ועוד שער, הוא יכול לתלות את הנעליים. אשם, או לא אשם, שוער צריך לדעת להתאושש מהר וללמוד מהטעויות של עצמו". 


זה עשה טוב, לדעתך, לנבחרת ישראל, שהיא עברה, או יותר נכון הועברה, מהזירה האסייתית שבה הביסה 0:6 נבחרות כמו תאילנד והפיליפינים, שלא לדבר על ה־3:8 נגד מלזיה לזירה האירופית? 


"אם המעבר הזה היה נעשה תוך כדי חשיבה הולמת, זה יכול היה להיות מעולה. הרי אנחנו שוכנים אומנם באסיה, אבל מרגישים כשייכים לאירופה. משום מה המעבר היה מלווה במין תחושה שאם השגנו ניצחונות באסיה, נעבור את האירופאים גם. זאת הייתה טעות גדולה, שעליה משלמת נבחרת ישראל עד היום. לא הגענו למקום המקווה באירופה, ובינתיים נבחרות באסיה עברו אותנו. במקום להתקדם, הלכנו אחורה. נבחרת אלבניה הייתה תמיד הרחק מאחורינו, עד שבא לאמן אותה ברטי פוגטס, מי שהיה מאמן נבחרת גרמניה. איתו הם עשו מהפכה, ותראה לאן הם הגיעו". 


אז מה עושים? 


"עלינו לא לחפש להמציא את הגלגל. בעוד שבבית הספר אסור היה להעתיק, כאן הבה נהיה מעתיקנים, אפילו מאלבניה, ונקדם את הכדורגל הישראלי". 



ויסוקר. מעודד כל נבחרת ישראלית (אריאל בשור) 


בקריירה הספורטיבית שלו, זכה ויסוקר להיות "מעתיקן דה לוקס". "אלמלא אחי הגדול, יעקב, המבוגר ממני ב־14 שנה, שהיה שוער הפועל פתח תקווה והנבחרת לפני, ספק אם הייתי מגיע לקריירה שהייתה לי", הוא מספר. "כתל־אביבי מגיל שש, קרוב לוודאי שלא הייתי מגיע לאצטדיון בפתח תקווה אם אחי לא היה משחק שם. התחלתי בקבוצת הנערים כחלוץ והייתי לא רע בתפקיד הזה. יום אחד, כשהייתה שם בעיה עם השוער, הציעו לי להיכנס לשער. ‘אם אחיך יכול, אולי גם אתה', אמרו לי".


במשך 15 עונות הגן ויסוקר על שער הקבוצה הפתח־תקוואית. במקביל הגיע בשלהי 1963 מנבחרת הנוער ומנבחרת הנח"ל, שהתמודדה באליפות צה"ל, לנבחרת הלאומית, שבה החליף את יעקב חודורוב, לא פחות ולא יותר. "לכל מי שעסק אז בספורט חודורוב היה אחד האנשים הכי נערצים", מציין ויסוקר. "כשהורו לי להחליף אותו, זה היה עם רגשי חשש וכבוד". 


חודורוב אכן היה גדול השוערים בכדורגל הישראלי? 


"כאן אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי. בעיני, אחי יעקב, שאומנם היו לו תשעה משחקים בין־ארציים לעומת 31 של חודורוב, שבצלו חסה, היה גדול השוערים בארץ ומי שהגן בשש עונות האליפות שלה על שער הפועל פתח תקווה והיה אדיר. בשבילי הוא היה ונשאר דמות מופת". 


כמו אחיו שבע שנים לפניו, החל ויסוקר בגיל 19 את מרוץ 69 המשחקים הבין־ארציים שלו במשחק נגד נבחרת דרום וייטנאם דאז, בסייגון, במסגרת המשחקים הקדם־אולימפיים. "עם כל ההתרגשות שבמשחק בכורה הייתי מצוין בניצחון שם", הוא סבור ומוסיף בלי לטייח: "אבל בגומלין, ברמת גן, הווייטנאמים ניצחו אותנו 0:2, ולי היה אז הכבוד המפוקפק לחטוף גול מ־25 מטרים". 


ויסוקר נסע עם הנבחרת לאולימפיאדת מקסיקו 1968 וצפה במשחקים מהיציע. ביש מזל של שוער: "נסענו למחנה אימון בסנט מוריץ בשווייץ, כדי להתרגל לתנאי גובה. באימון שם התנגש בי רובי יאנג, ונגרם לי קרע ברצועות הכתף. במקום להיות מוטס ארצה, הגעתי למקסיקו הודות לחברי בנבחרת, שלמען הכרטיס שלי ויתרו מדמי הכיס שלהם. כזאת חברותא הייתה בתקופה ההיא". 



ויסוקר וחבריו לנבחרת הגדולה שידעה ישראל (אריאל בשור) 


כעבור שנתיים זכה להשתטח מלוא קומתו – 1.86 מ' – בשער נבחרת ישראל, כשרשמה במקסיקו 1970 את הופעתה היחידה מאז ומתמיד במשחקי גמר גביע העולם, הם משחקי המונדיאל. "אין חוויה ספורטיבית שתשתווה למשחקים האלה, שבהם שיחקנו נגד נבחרות־על, שעליהן בקושי קראנו בעיתונים, כי מי חלם אז על טלוויזיה", נזכר ויסוקר. "לאחר הפסד 2:0 נגד אלופת העולם דאז אורוגוואי, הצלחנו לסיים בתיקו עם נבחרות שוודיה ואיטליה המעולות ולהיות מדורגים במקום התשיעי בין 16 נבחרות". 


איך? 


"האמת? הייתה לנו אומנם נבחרת די אפורה, אבל היא שיחקה בהקרבה בלתי רגילה, כשבהרכב היו שני שחקנים טכניים משכמם ומעלה, כמו גיורא שפיגל ומוטל'ה שפיגלר, שידעו להחזיק את הכדור ולהוריד את העומס מהשחקנים האחרים. עשינו הכל כדי להילחם על הכבוד שלנו כנבחרת לאומית. כמו כן, באנו מוכנים לגובה של מקסיקו, לאחר מחנות אימונים באדיס אבבה ובקולורדו". 


ויסוקר נלחם ומודה שלא תמיד היה במגרש ג'נטלמן מושלם. כשאני מזכיר לו שבגמר משחקי גביע אסיה, שנערכו ב־1968 בטהרן, הוא הסתער על השופט ההודי, ויסוקר אינו מכחיש: "כשאתה צעיר, אתה חמום מוח. לאחר שהשופט ההודי, שאני לא יודע אם קיבל שוחד או לא, אישר לטובת האיראנים שני שערים שלא היו ולא נבראו, רצתי אחריו רק כדי לשאול אותו ‘למה"? 


שאלת אותו? 


"לא הגעתי אליו. שוטר איראני בעל גוף ועטור מדליות התייצב מולי. אז דחפתי אותו על המדרגות. זה שלא עצרו אותי, מילא. את המחזה הבלתי שגרתי ראו יהודים מקומיים, ואז נהייתי הגיבור שלהם. לא בגלל הישג ספורטיבי, אלא בגלל דבר די מכוער של דחיפת שוטר". 


ב־1976 היה ויסוקר קפטן נבחרת ישראל, ששיחקה באולימפיאדת מונטריאול. "הגענו לשם אחרי ניצחונות על יפן ועל דרום קוריאה בטורניר קדם־אולימפי", הוא משחזר. "זה היה מיד לאחר אנטבה, ובטקס הפתיחה 70 אלף איש עמדו ומחאו כפיים למשלחת שלנו. התקבלנו שם בכבוד מלכים, ככאלה שניצחו את הטרור". 


לאחר תוצאות תיקו נגד נבחרות גואטמלה, מקסיקו וצרפת – כן, צרפת עם מישל פלאטיני בראשית דרכו – הפסידה הנבחרת 4:1 לנבחרת ברזיל. "הברזילאים עשו במשחק הזה מה שעלה להם לראש", ויסוקר לא שוכח. "ההגנה שלנו התקשתה לעמוד בקצב שלהם, ושוב ושוב מצאתי את עצמי חשוף בשער, כשהם בעטו מכל מצב".


האולימפיאדה הייתה שירת הברבור של ויסוקר בנבחרת ישראל, כשעם 69 משחקיו בה הוא שני רק לדודו אוואט, שלבש את המדים הלאומיים 78 פעם. "בגיל 32 החלטתי לפרוש מהנבחרת לפני שיפרישו אותי", הוא טוען. "הלכתי הביתה בשיא התהילה, לאחר שהגנתי על שער הנבחרת הן במונדיאל, הן באולימפיאדה. הראה לי כדורגלן של היום שמסוגל להתברך בכך". 


במקביל עבר ויסוקר לקבוצת מכבי נתניה, שבשלוש שנות הפינאלה שלו בה השיג שתי אליפויות, מה שלא השיג בכל שנותיו בהפועל פתח תקווה, אגודה שעד היום הוא מרגיש קשור אליה מבחינה רגשית. כשב־1980 אף נבחר ככדורגלן השנה, גמר אומר לתלות סופית את נעליו, בהיותו בן 36 ועם תחושה, ש"זכיתי בכל התארים האפשריים".


ויסוקר יצא בשן ועין מהקריירה המפוארת שלו. "מה לא קרה לי", הוא מרשה לעצמו בדיעבד נימה מחויכת. "כתף מפורקת מחוזקת בברגים של פלטינה. אף שבור. שיניים שבורות. שבר ברגל. ועוד המון. נפצעתי עוד ועוד, אבל לא נתתי לשום פציעה לשבור אותי ותמיד חזרתי למגרש חדור מוטיבציה".


שוער צריך להיות משוגע, כפי שאומרים, או שמא זאת אגדה? 


"שוער חייב להיות אמיץ, ואומץ זה לא טירוף, גם כשהשוער קופץ לרגלי היריב כדי למנוע הבקעת שער. כמו כן, שוער אמור להיות ברמת אינטליגנציה מסוימת כדי למלא את המוטל עליו. אם הוא קצת אהבל, לא יגיע לרמות הגבוהות. גם להיות בגובה של 1.86 מ', כפי שהייתי, זה לא הזיק". 


משכורות העתק של כוכבי הכדורגל כיום מעוררות בך קנאה?


"למה לקנא? מדובר בתקופות אחרות. אנחנו קיבלנו פיצוי על הפסד ימי עבודה ודמי כיס של חמישה דולרים ליום, חוץ מפה שעון מתנה ושם מדליה. הסתפקנו בזה, מה גם שלא ידענו שאפשר אחרת".


ויסוקר, תושב צפון תל אביב, הוא מספורטאי העבר שהשכילו להסתדר בחיים. "אני שמח שהיה לי יותר מזל משכל", מעיר ויסוקר, שכמו כדורגלנים לא מעטים בתקופתו היה נהג בחברת דן. לאחר מכן פתח חנות ספורט ורכש נכסים, כדבריו. "אף פעם לא משכה אותי העסקנות, והקריירה שלי כמאמן הייתה קצרה, חוץ מאימון שוערי הנבחרת בעבר", הוא מספר.


ויסוקר פרש מהספורט, אבל הספורט לא פרש ממנו. "אני חולה כדורגל", הוא מעיד על עצמו ואף הולך למשחקי נוער, וגם הולך לראות כדורסל, כדוריד וטניס, "היכן שאפשר לעודד נבחרת ישראלית". ולא רק: "בשנתיים האחרונות הייתי בברצלונה שש פעמים וראיתי שם לא פחות מ־12 משחקים של מסי וחבריו". 


ויסוקר, הצועד מדי יום 5־7 קילומטרים ושומר על כושר, נשוי מגיל צעיר לחנה, גמלאית משרד החינוך ו"האוהדת מספר אחת שלי". הם הורים לשלוש בנות וסבים לתשעה נכדים. העשירי בדרך. 


אחרי התבוסה נגד אלבניה האם תלך למשחק הבא של הנבחרת? 


"מאחר שהמשחק הבא, נגד ספרד, אמור להיות באצטדיון טדי בירושלים, שם יש בעיות גישה קשות, מתחשק לי לומר שהפעם אוותר. אבל איך שאני מכיר את עצמי, אני לא רואה אותי נשאר בבית בזמן המשחק".

 

עוד באותו נושא: יצחק ויסוקר

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי