אלי גוטמן נכשל כמאמן נבחרת ישראל. לא צריך להיות פרופסור לכדורגל בשביל זה. זה לא ההפסד לקפריסין אלא שני הקמפיינים כמכלול אחד. ההתעקשות המיותרת על "השחקנים שלו" כמו ביברס נאתכו, גילי ורמוט וערן זהבי, גניבת הדעת הסדרתית (אם היה טיפה יותר מתוחכם, ניתן היה להשוות אותו לאברם גרנט) והכדורגל המשמים הגשימו את מה שהיה ברור לכולם: שלמאמן שכולם קוראים לו "הגרמני", שחלם לעשות מנבחרת ישראל את "המנשאפט" הפרטית שלו, פשוט לא היה סיכוי. היו רגעים בודדים של תקווה, היו ימים ואפילו חודשים שההגרלה והניצחון על בוסניה נטעו בנו מעט אמונה, אבל נבחרת ישראל במרבית דורותיה פשוט לא מספיק טובה כדי להעפיל לטורניר גדול.
גוטמן אינו מאמן גרוע, להיפך. אמנם הוא ממהר להיכנס להיסטריה, מושפע מאוד מהתקשורת וההתנהלות האישית שלו לא תמיד נקייה, אבל בשורה התחתונה מדובר באחד המאמנים הכי טובים שהיו פה בשנים האחרונות – איש רציני ודידקטי, שלקח הרבה חבורות של אינדיבידואלים והפך אותן לקבוצות מרשימות. בנבחרת, כפי שצפיתי מראש, זה לא ריאלי ולכן אלו היו ארבע שנים של בזבוז: לנו ולו. אנחנו הפסדנו מאמן ליגה טוב שהיה יכול באמת להשפיע פה על הכדורגל והוא הפסיד ארבע שנים שלא תרמו לו כלום חוץ משורה ברזומה ופגיעה בשמו הטוב.
- ערן זהבי: "נכשלנו בדיוק כמו דור הזהב הקודם"
- גוטמן: "האם זה היה משחקי האחרון? בקמפיין הזה כן"
- הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט1
לכן, לאור העובדה שקונספציית המאמן הישראלי המקצועי והשיטתי שנחשב הכי טוב באותה העת – נכשלה; כמו גם הניסיון עם מאמנים זרים שלא ממש עלה יפה, הגיע הזמן לבחור מועמד חדש, הפעם לא קונבנציונלי. מהטעם הזה השמות הראשונים שעלו לאוויר, צריכים להיות גם הראשונים בפח. רן בן שמעון, גיא לוזון ואלישע לוי הם כולם מאמנים מצוינים, אבל בדיוק בשביל זה הם צריכים להמשיך ולאמן קבוצות. לשפר את הכדורגלן הישראלי איפה שעוד ניתן. לנבחרת צריך להביא מישהו שיתאים לה – בקיצור: שכונה.
1. המשתלמים – אבי נמני ואלי אוחנה. השמות של שני האייקונים כבר עלו בספין לפני שחוזהו גוטמן הוארך, ואולי כדאי לשקול זאת שוב. הנבחרת הרי לא דורשת יותר מדי זמן, שניהם אנשים אמידים ודמויות שהן מודל לחיקוי עבור השחקנים הצעירים. בינגו. יש להם גם ניסיון באימון, אם כי כושל למדי, אבל היי – מדובר בנבחרת ישראל ולא באיזו קבוצה שיש לה שאיפות. לפחות נוכל למנות לנבחרת הנוער (הבאמת חשובה) מאמן.
אוחנה ונמני. בינגו (עדי אבישי)
2. המיוחד – אייל לחמן. אם רוצים נבחרת עם אופי וייחוד – מאמן מ.ס. אשדוד הוא הפיתרון האידיאלי. הנה, חיפשנו לנו נבחרת עם ייחוד, וגם קיבלנו אותה. נכון שחלק מהכוכבים לא יסכימו להגיע, אבל יכול להיות שזו לא בעיה אלא דווקא הפיתרון. תחת לחמן, שיבחר מן הסתם שחקנים פיזיים ואגרסיביים, זו תהיה נבחרת לוחמת, אגרסיבית, שתטביע את חותמה באירופה. למונדיאל אולי לא נעלה, אבל את הקמפיין של מוקדמות המונדיאל הזה איטליה וספרד לא ישכחו לעולם.
לחמן. האיטלקים והספרדים לא ישכחו (אוהד צוויק, אתר מ.ס אשדוד)
3. המזליסט – יצחק שום. נכון, הוא כבר לא איש צעיר וכלל לא בטוח שהוא יסכים, אבל אם רוצים מישהו שתמיד הצליח נגד הסיכויים, שום הוא הבן אדם. הרבה ביקורת הושמעה על המאמן במהלך הקריירה שלו, אך הוא הצליח כמעט בכל מקום בו עבד. החל מבית"ר ת"א המלהיבה של שנות ה-90, דרך מכבי חיפה וההעפלה ההיסטורית לצ'מפיונס, עבור בפנאתינייקוס היוונית ועד הניצחון של הפועל ת"א בפארק דה פראנס והדאבל עם בית"ר. שום אולי מעט מיושן, אבל הצליח תמיד. וחוץ מזה, הגיע הזמן שיצא כבר מהצל של שלמה.
שום. תמיד מצליח נגד כל הסיכויים (דני מרון)
4. הכוכב הנוצץ – איל ברקוביץ'. מסמר הערב של "איך-אתם-מחכים-לזה" שוב מנהל קמפיין עצמאי על בסיס כלום ושום דבר. מספיק לשמוע על מעלליו בחודורוב או לקרוא על האירועים בהם היה מעורב מאז שפרש, כדי להבין כמה הוא לא ראוי לשום תפקיד ייצוגי. מצד שני, לאור הקשיים הכלכליים של ההתאחדות אולי מדובר בבוננזה. ברקוביץ' הוא תוכנית ריאליטי מהלכת. אצלו תמיד יהיה אקשן: הסגל יפורסם בלעדית בגליצ'ים, הוא יריב עם עיתונאים ושחקנים על בסיס שבועי ויספק את ההצגה הקבועה שלו. עם ההגרלה הבלתי אפשרית שקיבלנו במוקדמות מונדיאל 2018, מה רע בלהשתעשע שנתיים?
ברקוביץ'. פרסום ראשון (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?