Sport1 Banner

ואלה שמות: הגיע הזמן לקדם את שחקני העתיד

פרץ. צריך
פרץ. צריך | צילום: עדי אבישי

יורו 2016 מת. עכשיו זה הזמן לטפח את אלה שיובילו אותנו במוקדמות יורו 2020

(גודל טקסט)

בדיוק היום לפני שנתיים, ב-15 באוקטובר 2013, זינק דודו אוואט בפעם האחרונה במדי נבחרת ישראל. זה היה המשחק האחרון במוקדמות מונדיאל 2014, משחק מול נבחרת צפון אירלנד, שנערך לפרוטוקול בלבד והסתיים ב-1:1. אוואט היה בזמנו בן 36.

 

מתברר שאז, רק אז, קלטו בהתאחדות לכדורגל שאין מחליף ראוי לאוואט. אף אחד לא חשב לאורך הקריירה הארוכה של השוער שרצוי לחפש לו ממלא מקום. באותה תקופה נפער בנבחרת הבור הגדול בעמדה הכי חשובה במשחק הכדורגל – בור שגם במשחק מול בלגיה שלשום, אף אחד לא הצליח לכסות אותו. במבט אל האופק קשה גם למצוא מישהו שיוכל.

 

 

אופיר מרציאנו היה ברירת מחדל של אלי גוטמן. במהלך שתי הקדנציות שלו הזמין המאמן הלאומי את אריאל הרוש, גיא חיימוב, בוריס קליימן, ברק לוי וגם את מרציאנו. העובדה שבכל מסיבת העיתונאים עלתה השאלה באשר למעמדו של השוער, מבהירה עד כמה לא היו קונצנזוס לגביו.

 

לא זכור שחקן בכדורגל הישראלי שלבש את המדים הלאומיים בגיל של אוואט. רפי כהן היה מתחרה שלו בתחילת הדרך, ניר דוידוביץ' היה המתחרה לאורך כל הקריירה, לירן שטראובר היה בסביבה ועוד קודם לכם גם איציק קורנפיין נספר, אבל אוואט – שעשה קריירה ארוכה בספרד – שכנע שהוא מתאים יותר מהם.

 

אוואט שכנע שהוא המתאים ביותר – וזה היה קונצנזוס (Gettyimages)

 

היו ימים ששמו של תום אלמדון הוזכר כמועמד לרשת את האפודה הלאומית, גם השם של אוהד לויטה הוזכר באותה נשימה ואפילו של יוסי שקל, אבל אף אחד לא עשה שום דבר עם הפוטנציאל הזה. בהתאחדות לכדורגל הועסקו שוערי העבר איציק ויסוקר, אריה בז'רנו, בוני גינצבורג ושורה אובארוב כמאמני שוערים, אבל אף אחד לא חרש את המדינה לאורך לרוחב כדי למצוא עוד מועמדים. לזמן אותם לשני אימונים בשבוע ולהרביץ בהם את תורת השוערות המתקדמת, וכך אף אחד מהם לא הוסיף מאומה לכישורים שכבר היו להם.

 

יורו 2016 מת עבורנו. מונדיאל 2018 נושם, אבל לאור היריבות הצפויות הוא נושם בכבדות. במבט לעבר יורו 2020, המשימה הראשונה שעומדת בפני הכדורגל הישראלי היא להכשיר שוער. זה יכול להיות בוריס קליימן, שבגיל 25 עדיין לא קיבל אף הזדמנות בין קורות הנבחרת. זה יכול להיות ברק לוי, שעוד לא חגג 23. אולי רם שטראוס, שיושב על הספסל בהפועל ת"א. וזה יכול גם להיות מרציאנו, שיהיה עד בן 31. רק שבניגוד לכל האפשרויות האלה, זה עשוי להיות גם שוער הנבחרת עד גיל 16, שמודרכת על ידי עופר פביאן, שוער עבר בעצמו, או שוער הנבחרת עד גיל 17, או 18, או 19. אם יתעמקו, ימצאו.

 

על שער הנבחרת הצעירה מגינים בימים אלה גולן אלקסלסי מרמת השרון שבליגה הלאומית ועומרי גלזר, שיושב על הספסל בהפועל רעננה. אם אריק בנאדו בחר בהם, צריך אולי להשקיע. לא להסתפק באימונים מעת לעת, או לפני משימות מיוחדות, אלא לרכז אותם לפחות לפעמיים בשבוע בשפיים ולמצוא את המוצלח ביותר למשימה הבאה. מעבר לפינה נמצא גם חביב אוחיון. ילד בן 17 שיכול להיות הדודו אוואט הבא.

 

קליימן. אולי מגיעה לו ההזדמנות סוף סוף? (ערן לוף)

 

ואלה שמות

 

הכדורגל הישראלי חייב להסתכל קדימה על כל העמדות. להבין שהבלם טל בן חיים, שקרוב יותר לגיל 34 מאשר ל-33, כבר לא יוכל לעזור במשימות הבאות. שרן ייני יהיה ב-2020 מעל גיל 33, אייל משומר בן 37 ואפילו איתן טיבי יהיה כבר בן 33.

 

השמות הכי חמים, נכון לעכשיו, המועמדים לאייש את הקו האחורי של הנבחרת הם איאד אבו עביד, שון גולדברג, עומר דנינו, עיאד חבשי, ירין חסן, דודי טויטו וגם שחקני הסגל הנוכחי – טאלב טאווטחה, אופיר דוידזאדה, עומרי בן הרוש ואלי דסה. אותם צריך לטפח עכשיו. להריץ אותם כבר החל ממחר בבוקר.

 

גילי ורמוט, מאור מליקסון, ליאור רפאלוב, וגם ערן זהבי, בירם כיאל, מאור בוזגלו וביברס נאתכו בוודאי לא יוכלו להיות שחקנים מובילים בעוד חמש שנים. אפשר להישען על ניר ביטון, אפשר לבנות על דור פרץ ולהאמין ביכולות של רועי קהת, אבל זה עדיין לא מספיק. קבוצות עושות סקאוט בכל העולם, בנבחרת צריכים לעשות סקאוט בכל המדינה. מנטאלית ומקצועית.

 

לוי וקהת על הספסל. זה עדיין לא מספיק (אודי ציטיאט)

 

גדי קינדה, עדי קונסטנטינוס, איסמעיל ריאן, ג'אבר עטאא, עומרי אלטמן, בן רייכרט, עדן שמיר, דור חוגי, רז כהן מכפר סבא, רמזי ספורי ואופיר מזרחי כבר טבלו במימי הנבחרת הצעירה והם בהחלט מסוגלים לתת פירות. אבל עד שהם יתנו את הפירות חייבים להשקות אותם. לטפח אותם. להוסיף ליכולות שלהם.

 

היה כבר מי שאמר "אין עתיד בלי הווה", ואם מישהו ייחשב וימצא שהנבחרת שלנו כבשה רק שני שערים ב-2015 (מבלי לספור את אנדורה כמובן), אז יובן מעל צל צילו של ספק שגם החלק הקדמי משווע לריענון.

 

אליניב ברדה כבר לא יהיה יותר בנבחרת, עדן בן בסט שהיה ענק בקמפיין הקודם הולך ונחלש, איתי שכטר כבר קרוב יותר לגיל 29 מאשר ל-28 וגם תומר חמד כבר לא ילד. הגיע הזמן לחפש את התותחן שאולי יביא אותנו סוף סוף לטורניר גדול אחרי 45 שנה.

 

כבר לא ילד. תומר חמד (אודי ציטיאט)

 

מואנס דאבור הוא הצעיר מבין חלוצי הנבחרת. בן שהר ועומר דמארי חייבים להילקח בחשבון, אבל חובה לחשוב גם על שובל גוזלן ועל שחר הירש ועל עומר אצילי ואפילו לרדת קצת מהאולימפוס של ליגת העל ולתור אחר שחקנים בליגה הלאומית. ליאור אינברום, דין דוד וניב זריהן למשל מאשדוד. יונתן כהן מבית"ר ת"א/רמלה, שגדל במכבי ת"א. יעקב בריהון מראשון לציון, שמוביל את רשימת הכובשים בליגה.

 

בקמפיין הזה ויתרו מהר מאוד על טוטו תמוז, למרות שעומר דמארי סבל ממחלת הנשיקה. תמוז הוא בזבוז אחד גדול ולמרות כמויות השערים שכבש בליגה, את מדי הנבחרת הוא לבש רק 10 פעמים וגם זה בחלקים. לא שכחנו גם שמות כמו דור מיכה, קני סייף, לידור כהן, לוטם זינו ושגיב יחזקאל. רק שבהתאחדות לא ישכחו אותם.  

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי