קבוצה של ווינרים: כך ניצחו הרעים את הטובים בגמר הגביע

לא היה סמלי יותר מגמר הגביע הזה. שתי אסכולות כדורגל האחת מול השנייה – הלוחצים קדימה מול המתגוננים, הטובים מול הרעים, החבר'ה הנחמדים של דראפיץ' מול הרוצחים בשכר של אבוקסיס, אוהדים שמוחאים כפיים לנשיא מול אלה ששורקים לו בוז, ואפשר להמשיך, אבל מעל לכל הסמליות והניגודים – התנוסס התאריך.

15.5 הוא יום שכתוב באותיות שחורות משחור בהיסטוריה של בני יהודה. לכאורה, לפני תשע שנים היא עשתה ביום הזה ממש את אחד המעשים היותר ספורטיביים שאפשר לעשות – נלחמה מלחמת חורמה על מנת לא להפסיד למכבי חיפה – והצליחה. בכך היא מנעה מהירוקים מהכרמל אליפות, והמרוויחה הגדולה הייתה הפועל ת"א. אלא שזו אותה הפועל ת"א שדרכה על בני יהודה כל 15 השנים שקדמו לאותו 15.5.2010, אותה הפועל ת"א שניצחה את בני יהודה רק ארבעה ימים קודם לכן בגמר הגביע, אותה הפועל ת"א שאין קבוצה שנואה ממנה על האוהדים הזהובים.

המעשה הספורטיבי הזה היה למעשה אות קין של לוזריות, של אפס כבוד עצמי, של נתק מוחלט בין הקבוצה לבין הקהילה שהיא מייצגת. ומבחינת האוהדים זה הסמל הגדול ביותר של תקופת האכזבה מבני יהודה. לא פלא שהקהל התפורר ועזב את הקבוצה. מי רוצה להיות מזוהה עם מותג שמתגאה בבינוניות שלו, שמשווק את עצמו כאסקופה נדרסת? והנה, הגיע ברק אברמוב, ובשלוש שנים הוא אומנם עושה את המוות לאוהדים אבל משיג שני תארים. עד שאברמוב בא היו לבני יהודה אליפות ושני גביעים. עכשיו יש לה עוד שניים. קשה לתאר כמה זה היה נראה מופרע ומופרך עד לפני כמה שנים.

שחקני בני יהודה והגביע (דני מרון)

אברמוב הוא ווינר. הוא האיש שאתה רוצה את היד שלו בפוקר, הוא הבנאדם שאתה רוצה לשלוח איתו טופס טוטו, הוא הטיפוס שמאבד שטר של 100 ואחרי חצי שעה מוצא 2,000 שקל. ויותר מהכל – לא משנה כמה פיל בחנות חרסינה הוא – איכשהו הוא יוצא מנצח מהכל. יש אנשים כאלה, והנה אחד כזה הגיע לבני יהודה והוא מחדיר לה את זה עמוק לתודעה.

בסופו של דבר, בני יהודה שלו הגיעה, דווקא ב־15.5, למשחק גמר גביע מול האנטיתזה המושלמת שלה. אברמוב, הבעלים הרע שרב עם הקהל, מול אייל סגל, בעל בית עמוס כוונות טובות. לאברמוב יש את יוסי אבוקסיס בתפקיד האיש העוד יותר רע – זה שמעיף את מכבי ת"א מהגביע ואחר כך שר בפאב "הגיע הזמן לזיין את מכבי"; לסגל יש את סלובודאן דראפיץ' – שהדבר הכי מרושע שאפשר להגיד עליו זה שעדיין יש זקנות בנתניה שהוא לא עזר להן לחצות את הכביש.

אז בדקה הרביעית היה 0:1 לחבר'ה החיוביים, ובדקה ה־25 נפצע עמוד התווך במרכז המגרש של הרעים, שהתחילו ללחוץ כמו משוגעים ואיבדו בדקה ה־56 גם את הקפטן שלהם. הרעים המשיכו ללחוץ והחמיצו כמו משוגעים, ולטובים הייתה הזדמנות לגמור את המשחק, אבל כיאה לחבר'ה נאיביים הם פספסו אותה, ואז הרעים, שנייה לפני שהם מגרדים לעצמם את הפנים מעצבים, הצליחו להשוות. אחר כך זה נמשך לפנדלים, ושם הבועט החמישי של הטובים נעצר אצל השוער של הרעים.

ברקאברמוב. ווינר אמיתי (דני מרון)

את הפנדל המכריע בעט עבור הרעים שחקן שצריך ללמד בכל בית ספר לכדורגל בארץ את הסיפור שלו, יובל אשכנזי, שהיה נוסע בטרמפים למשחקים בליגות הנמוכות, הגיע ביוני 2017 להיבחן בבני יהודה, שיחק בגרושים ארבעה חודשים עד שהרשים מספיק כדי לקבל חוזה של ליגת העל והעונה כבר העלה את הרעים לגמר הגביע. אשכנזי בעט את הפנדל שלו כל כך רע, שהשוער של הטובים היה חייב לעצור. אבל אברמוב הוא ווינר, ובני יהודה שלו היא קילרית. אז הכדור נכנס איכשהו מתחת לחזה ולידיים של השוער של הטובים, האט – וחדר לשער. וככה אחרי תשע שנים, דווקא ב־15.5, נמחק הקלון באופן סופי. לא עוד סמרטוטי רצפה כתומים, שוב מכונת ירייה בזהוב.

בעשור האחרון עיריית תל אביב לקחה את האצטדיון בשכונת התקווה אליה. בני יהודה, שנהנתה ממעמד של דייר מוגן במגרש, ויתרה על הזכויות בתמורה לכסף. רוב תושביה הוותיקים של השכונה כבר לא גרים בה – הם יצאו בעיקר צפונה, ליד אליהו, ביצרון, רמת ישראל ונחלת יצחק. השכונה גם היא לא מה שהייתה – היא התפצלה לכמה שכונות בדרום־מזרח תל אביב. בני יהודה, לכאורה, כבר לא נטועה בתוך שגרת היום של כל השכונות האלה. בטח לא כשהיא משחקת בפתח תקווה. בטח לא כשהתקווה עצמה נמצאת על סף שפיראזציה ופלורנטיניזציה, שבאות לידי ביטוי בריבוי שוכרי דירות שאינם קשורים כלל לאופי השכונה ומנסים לשנות את אופיה בכוח. הסיטואציה ברורה: לבני יהודה יש פחות אחיזה בקהילה ואין לה בסיס אמיתי להישען עליו.

אבוקסיס ואברמוב. יש גביע (דני מרון)

אז זהו, שלא. לפני שלושה שבועות קישטה העירייה את שכונת התקווה בעשרות דגלי ישראל לכבוד יום העצמאות. שלושה ימים אחר כך השכונה עדיין הייתה מקושטת בדגלים, אבל הצבע שלהם התחלף לכתום־שחור. בלילה אחד שכונת התקווה חזרה להיות מה שהיא הייתה בשנים הגדולות ההן, שהיום קוראים עליהן בעיקר בפוסטים נוסטלגיים בפייסבוק או בעיתונים מצהיבים בבית אריאלה. ביום המשחק סגרו האוהדים את רחוב האצ"ל פעמיים – בצהריים, כדי להטריף את הקבוצה בדרך למגרש, ובשלוש לפנות בוקר, כדי לקבל את פניהם של החבר'ה הרעים שחזרו עם הגביע. בתוך פחות מחודשיים, כמה ימים לפני משחק חצי הגמר מול מכבי ת"א ועד לגמר הגביע ולחגיגות שאחריו – בני יהודה חזרה להיות הכוח העולה שהייתה בשנות ה־80 ותחילת ה־90, ותרחישי האימים על אובדן הצביון של השכונה, בעיקר כפי שקרה לשפירא, נראים חסרי שחר.

אי אפשר היה להגיע לשכונת התקווה בשבוע שלפני גמר הגביע ולא לדעת שיש גמר גביע. אבל זה החלק הברור מאליו. החלק המפתיע היה לראות איך זה שוטף את כל הדרום והמזרח של תל אביב. מבחנים שתוכננו ליום חמישי – בוטלו, כי המורים הבינו שהילדים לא יגיעו. חוגים שנקבעו ליום משחק הגמר נדחו או הוקדמו. בכל פינת רחוב ראית דגל, כמעט על כל מרפסת או חלון ראית צעיף. כל מה שמזרחית לאיילון, כלומר כל החלק שלא "מגניב" בעיר ללא הפסקה, תל אביב השנייה אם תרצו – נערך למלחמה.

אוהדי בני יהודה. מפגן מרשים (מאור אלקסלסי)

וזה בא לידי ביטוי בגמר, עם 15 אלף אוהדים שבאו לראות את בני יהודה לוקחת בכוח את הגביע (או יותר נכון: באו לקחת בכוח את הגביע יחד איתה). 15 אלף איש, אישה וילד מחזיקים ביד 6,000 דגלים גדולים ועוד 6,000 קטנים, כמעט כולם בחולצה כתומה, מרעידים את היציע בשירת אדירים לאורך ארבע שעות: כבר לא מדובר בקבוצה קטנה של שכונה, כי "השכונה" כפי שהכרנו אותה התפרקה מזמן. מדובר בקבוצה גדולה שמביאה תארים, ולא רק – מדובר בקבוצת הדגל של המועצה האזורית דרום־מזרח תל אביב. ולקבוצה בסדר גודל כזה מגיע מגרש ביתי משלה. קדימה חולדאי, זה מתבקש.