מאוד קשה לעכל שלוש אליפויות רצופות של קבוצה אחת, במיוחד אם אתה לא אוהד מכבי ת"א. אם אתה אדיש לה, אתה יכול עם השנים לפתח גם אנטגוניזם. מהדהדים לך בראש שירים כמו "אני מכבי, מי אתם בכלל", שהוא משפט מכביסטי להחריד שמגיע ממועדון הכדורסל שהצליח לרסק פה ענף שלם במשך שנים ומתעלם מהיכולת שלו להשתתף בשיקומו.
אבל, ויש כאן אבל גדול. כדורגל הוא משחק יותר מחובר לאוהדיו מאשר כדורסל. בכדורגל הישראלי יש חמישה זרים, לא יותר. הגיבורים הם בעיקר ישראלים – למרות פריצה – והם חלק מהמיתוג. אם מכבי ת"א תמשיך לשחק כדורגל כזה, לייצר הצגות כמו אלה שהיו ביום רביעי, והאריזה תהיה מתקנים כמו סמי עופר, אין לי שום בעיה עם זה.
- זיו: "רוצה להמשיך במכבי והמועדון רוצה שאמשיך"
- "המאמן העתידי של מכבי ת"א כבר צפה בקבוצה"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1
באתי ביום רביעי למשחק שאני לא מחובר אליו רגשית – המשחק בשבוע שעבר בין הפועל קריית אונו לקביליו יפו ריגש אותי פי כמה – ונהניתי. לא בגלל ההשפלה של ב"ש ולא בגלל המחץ של מכבי, אלא בגלל שזה היה משחק כדורגל ישראלי מרהיב שנערך באווירה מחשמלת.
בגלל זה אנחנו אוהבים כדורגל ישראלי. כי לפעמים, רק לפעמים, זה דומה למה שאנחנו רואים בטלוויזיה.
###
לפני כמה שבועות כתבתי במדור הזה כי פאקו אייסטראן צריך להמשיך במכבי ת"א. לא בגלל הכדורגל שלו, אלא בגלל ההמשכיות והמטרה העיקרית של מכבי ת"א בעונה הבאה – לשים דריסת רגל בשלב הבתים של ליגת האלופות.
ואף על פי כן, ולמרות הטרבל ותצוגת השכנוע בגמר הגביע, אם ג'ורדי קרויף לא רוצה את פאקו כמאמן בעונה הבאה, כל המערכת צריכה להתיישר, לעמוד מאחוריו ולומר אמן. האיש שאחראי יותר מכל על שלוש האליפויות האחרונות הוא לא המאמן – היו שלושה כאלה – אלא המנהל הספורטיבי. ובמקרה הזה, רואים יותר מהכל את טביעות האצבעות שלו. קרויף יצר מפלצת. הוא יצר סגל כל כך עמוק, שבמבט מרפרף כבר בפתיחת המשחק שלשום, הובהר מעל לכל כי מכבי לא משחקת בהרכב חסר, אלא בהרכב שהוא די חזק גם להפועל ב"ש.
יואב זיו ויובל שפונגין היו עד לא מכבר מגני נבחרת ישראל, עמרי בן הרוש היה בלם הנבחרת הצעירה וגל אלברמן יכול להיות גם מנהל המיתוג והקריאייטיב במועדון מרוב שהוא כלבויניק. זה כוח של סגל, וגם כוח של כסף, ואת זה פאקו לא יצר. למען האמת, בחלקים מן העונה הוא אפילו הפריע.
פאקו. בחלקים של העונה הוא הפריע (ערן לוף)
המשחק של ראדה פריצה בחיפה – שלושער היסטורי וצמד בישולים – היה כל כך מוחץ, שהתברר כי את הניצחון הכי גבוה שלה העונה עשתה מכבי עם חלוץ טבעי בקצה. פאקו ניסה והשתדל ברוב העונה לסרס את המארז הטבעי הזה.
עכשיו מגיע עניין האמפתיה. ברור שלא נעים להיפרד ממאמן שהצליח בכל מה שעשה העונה – כלומר, השיג את התואר החשוב בכל אחד המפעלים בהן השתתפה הקבוצה. אילו היה מאמן מפתיחת העונה, היה ניתן לבחון זאת טוב יותר. או אם היה מצליח במקום שבו נכשל אוסקר גרסיה – ולא לשכוח שאת המשחק הטוב ביותר שלה העונה באירופה, בגומלין מול אסטראס טריפוליס, עשתה מכבי עם קרויף על הקווים. אלא שזה בלתי ניתן לבחינה.
קבוצת הכדורסל נפרדה מרודי דאמיקו ב-1981 אחרי דאבל, אליפות אירופה וגביע ביניבשתי, והקבוצה הגיעה לגמר האירופי גם בשנה לאחר מכן, כי הארגון הוא חזות הכל. אם קרויף הוא האדם שגולדהאר שם עליו את הניהול המקצועי, אז קרויף הוא זה שקובע. לא התקשורת, לא הקהל וגם לא מרטין ביין.
מה דעתך על הכתבה?