אוראל גרינפלד ירד במחצית לחדר ההלבשה, כשהוא פוסע כביכול בבטחה, בנחישות – את האוזנייה הסיר על הדשא, בעודו צועד. מה בעצם בער לתלוש את האוזנייה מהאוזן? האם זה היה בגלל שהמחצית הסתיימה, או בגלל שגרינפלד רצה להביע משהו מול כל העיניים שהיו עליו? האקט הרגיש מעט הפגנתי: נדמה כי גרינפלד ביקש לשדר סמכותיות – משל הוא מקשיב רק לעצמו, שאף אחד לא יבלבל לו את המוח עכשיו. אבל האם גרינפלד בתוך תוכו אכן האמין לעצמו?
נדמה כי גרינפלד רצה להתבודד עם האמת שלו כביכול. למה כביכול? מפני שכלל לא בטוח שלגרינפלד היתה אמת משל עצמו. לא בטוח שבאותו רגע הוא חשב אחרת מכל מי שצפה במשחק. אולי הטעות היתה ברורה גם לו, אבל איך יתקן אותה? ייתכן שגרינפלד לקח נשימה ומיד אחריה כבר פקפק בהחלטה הבלתי הפיכה שקיבל הרגע. ואם כך, מה נותר לו? רק להתנהג כביכול בנחישות וכאילו לצדוק. עזבו אותו מאוזנייה, שחררו אותו מרעשי רקע, הוא כאילו, כן, כאילו, שולט במצב.
גרינפלד, סך הכל בשר ודם, גבר בן 40, הצליח לעורר אתמול בו בזמן זעם וחמלה. מקור הזעם – טוב נו, ברור מה מכעיס פה. אבל מקור החמלה הוא על הקריסה מהלחץ. מה יש להגיד על האיש הקורס שאיגוד השופטים שלח למשחק העונה? ובכן, מדובר בשופט שאמש, על הבמה המרכזית, חשף את חולשת האיגוד ועורר חמלה.
האמת היא שדנילו אספרייה באמת התנהג באופן מעצבן. הוא הציק לחוסה רודריגס וחטף צהוב. אבל התייחסותו לצהוב היתה כאירוע לפרוטוקול בלבד – הוא המשיך להציק לרודריגס, כמי שאיננו מאמין שיש כאן סיכון. פה, גרינפלד כבר החליט ללמד אותו לקח. ובמילים אחרות, פה גרינפלד קרס.
האיש המוצלח ביותר שיש לאיגוד השופטים להציע נכנס לפינה ילדותית ונתפס לקטנוניות של אספרייה. הוא לא הסכים שיבטלו אותו ולא את הצהוב שהוציא הרגע. לא, לא, מה אתם יודעים, יש מחיר למי שמבטל את גרינפלד. והנה, הופה, אספרייה מיד שילם. אבל רגע, מה עם הרצון הקולקטיבי שמשחק כזה יוכרע אחרת? מה עם רבבות צופים במגרש ובבית? מה עם שכל ישר? גרינפלד שכח מכל זה. זוהי הקריסה.
מנגד, מי שממש לא קרס אמש הוא מוחמד אבו פאני. לא שהפלייאוף הזה בכלל מתח מישהו, ולא שמבנה הליגה מייצר איזשהו מודל מעניין, להפך כנראה, אבל בכל זאת, אבו פאני סגר אתמול את גורל העונה. עכשיו כבר יהיה קשה לכבס את הבלוף: שיטת הפלייאוף העליון טובה רק עבור הפרוטוקולים.
בכל אופן, יש משהו באגרסיביות של אבו פאני שמשדר ווינריות שגדולה על מרכז השדה של היריבות. אבו פאני הנחוש, בעל המבנה המוצק והלחימה חסרת הפשרות, נראה כמו מלך הטסטוסטרון של ליגת העל: ברצותו יחלץ כדור, ישבור התקפה, יעצור שחקן, וגם להפך, ברצותו יעבור שחקן, יפתח התקפה ולבסוף ייתן כדור מדויק לחיבורים. אבל, כמובן, בסיום ייגשו אליו עם שאלות על הפיגועים – כי גולים זה לחלשים. מדוע בכלל נחוץ שכוכבי כדורגל יבטאו עמדות בנושאי מדינה? מתי בדיוק הכדורגל הישראלי הפך חממה לביטחוניסטים?
צריך לסכם את העניין: עם כל הכבוד לערן זהבי, במציאות אי אפשר להתאכזב מ"תגובת השחקנים הערבים". הסיבה לכך היא שאין באמת דבר כזה, "השחקנים הערבים". יש אינדיבידואל: ערבי, יהודי, שחקן כדורגל. זו היתה יכולה להיות התשובה ההולמת ביותר של אבו פאני לשאלת הגינוי או אי הגינוי של "השחקנים הערבים". פשוט להגיד: אני מוחמד אבו פאני, שחקן אחד, לא "שחקנים", ונתתי הרגע גול לחיבורים, עוד שאלות?
