מצבה של הפועל ת"א שובר שיאים

סוחרים ממולחים הרוכשים את תכולת דירותיהם של נפטרים, לא עלינו, מצוידים בחוש מיוחד שמאפשר להם לזהות ולשלוף מתוך ערימת גרוטאות פריט בעל ערך, מציאה, לעיתים, ולהפיק ממנו רווח נאה. בדרך מרה זו ניתן למצוא גם נחמה על חורבנה הממשמש של הפועל תל אביב: את ארון שוינפלד, שנראה סחורה לא רעה, בסך הכל, נוכל לחלץ מבית המוות ולהביא למכבי.

אין טעם להעמיד פנים. כל גילוי אבלות מצדי על קריסתה המהדהדת של הפועל אל תוך מה שנותר מעצמה לא ייראה אמין. אבל העובדה שזה לא מעציב אותי לא אומרת שזה לא עצוב. וכמובן, עלוב.
 

• ציון עשר: ב"ש ובכר בפתיחת עונה מושלמת
• קרויף: "יש שחקנים שלא מצליחים למלא את החלל
• סופרגול: בואו לזכות באסים הבלעדיים של ספורט1

ליתר דיוק, יצר כאן המועדון – שאינו אלא מתנ"ס בעניבה – סוגה תרבותית חדשה: קומדיה טרגית. נהוג לומר שאלמלא המצב כה עצוב, הוא היה מצחיק. ובכן, הישגו הגדול של המצב בכך שממעמקי התוגה הוא עדיין משעשע נורא.

שוינפלד. מכבי ת"א מתכננת עליו (עדי אבישי)

אם נישאר קלאסיים, לרגע, נאמר שהמחזה שלפנינו מציג את חטא היוהרה. לאחר שרשרת צריבות מתמשכת, בניצוחם של בעלים ומנהלים כושלים ו/או תמוהים, כזו שאמורה להציב סימני קריאה, תמרורי אזהרה ואף יללה של צופר אזעקה, הגיע לוולפסון ארנה חבר מכוכב אחר. עסקי, נקי, אמנותי, אסתטי. דף חדש.

ודווקא מתוך הניקיון וההיגיון, נולד השיגעון. חובות ישנים התמידו והאמירו, חובות חדשים נבטו וצמחו, מינויים משונים רדפו זה את זה (אף כי יש להודות שבתחום זה הצטיינה הקבוצה עוד קודם) וככל שגדל הבור, גדל התיאבון. וגברו גם הפנטזיות: בניית אצטדיון, שאיפות רכש, משקיעים סינים. הזיה.

כיאה לתסבוכות כלכליות וניהוליות, קשה לעקוב גם כאן אחר ההתרחשויות, ובעיקר אחר הגורמים המחוללים אותן. אבל לא צריך להיות מומחה כדי לזהות פח כשרואים אותו. או כשמריחים.     

עכשיו הכל מתרוצץ לכל עבר: הספקולציות, הפתרונות הנואשים, הפחדים, האנשים הנמלטים על נפשם. אפילו היו"ר לענייני משבר, הידוע כפה הגדול מהדרייב אין, צייץ משהו ונעלם כי העומס נתן בו אותותיו.

אוהדי הפועל תל אביב. יתפנו לעוד שיר נאצה (עדי אבישי)

והמתבונן מהצד, בוודאי מהצד השני של המתרס העירוני, אומר לעצמו: תראה מה זה. יא אללה. לך תבין מי נגד מי, כמה כמה ובעיקר למה. והוא לא יכול שלא להשתומם ולא יכול שלא לחייך וגם לא יכול שלא לחשוב על הדבר היחיד שהוא עלול לאבד – הדרבי. דרבי, אתם יודעים, הוא לא דבר רע, בטח אם לוקחים בחשבון את האחרון. ועדיין, תאמינו לפחות לי, אני אסתדר בלי.

כן, אני יודע. שמחה לאיד לא הכי יפה, לא הכי אלגנטית ובוודאי לא הכי ספורטיבית. אבל כמי שפיתחו את הרגש הזה על חשבון כל הרגשות החיוביים, עד שהפכו אותו לאמנות שאפילו כבירי היה קונה, אוהדי הפועל הם כנראה האחרונים שיכולים לבוא בטענות. במקום זאת, כדי להקל את סבלם, יוכלו לפנות, כהרגלם, לתרפיה באמנות, ולחבר איזה שיר נאצה טוב.