על קשת התחושות הרחבה והעמוקה כל כך, שנפרשת בטקסיות מרהיבה בשמי כל דרבי, אי אפשר למצוא הפעם תחושה קולעת לקדם בה את פני המשחק. דומה שלא היה מימי הדרבי, או לפחות מימינו, מן אירוע מוזר כזה, שמפגיש קבוצה טובה המחפשת לצאת ממשבר ומשבר טוב המתחפש לקבוצה.
גם התיאור הזה מפספס, כמובן. איך ניתן לתאר, בכלל, את תאונת הכדורגל התמוהה שתתייצב לשריקת הפתיחה לבושה במדי מי שהייתה היריבה העירונית – מעוררת הסלידה אך הרצינית. איך תוגדר השערורייה העסקית, אותה קומדיה-טרגית כבירית, שנותרה בחיים, ובוודאי בליגה, בחסדי משפט ובמחדלי שמיים.
אבל השאלה הכי קשה, יותר מהתיאור או ההגדרה, היא איך, לכל הרוחות, יש להתייחס לזומבי שנע לעברך ולהתמודדות הצפויה איתו. אינסטינקט הדרבי הקדמון מעורר מידית חשד וזהירות, אלא שבמקרה זה החששות מקבלים אופי מיוחד: נראה שהמתקראת-הפועל ת"א תוכל לגרום נזק רק באמצעות מלכוד שחקניה. אין להקל ראש בכנופיה שמתאבדת על המגרש, ואם תסריט-מצדה של מתחם וולפסון יתממש, ההיערכות בצד היפה של המתרס יכולה להיות אורתופדית בלבד.
את מקומה של החרדה הבריאותית תופסת בדרך מרתקת החמלה האנושית. לא נעים להודות, ואף קשה להאמין, ועדיין, מצבה של השארית האדומה עלוב ומביך כל כך, עד שהלב – שלנו! – נחמץ ומרחם. כמו האביר הפאתטי של מונטי פייטון היא מתעקשת להמשיך ולהילחם, לדדות ולאיים, גם כשגפיה נכרתות בזו אחר זו, וכל שנותר לשאול אותה הוא: מה תעשי, תדממי עלינו?
ודווקא מתוך ההומניזם האצילי, שמאפיין אותנו מתוקף עוצמתנו המכביסטית (הכבושה היטב, יש להודות, בימים קשים אלה), עולה הפתרון הבלתי נמנע. הרוח הספורטיבית, ההגינות המקצועית, הקולגיאליות העירונית, כולם מחייבים אותנו לחלוק להפועל כבוד – ואם זה כבוד אחרון, נו, מה אפשר לעשות. הבה נתייחס אליה ברצינות הראויה ובכך גם נשמור על גאוותה. בואו נעשה לה מסיבת סיום, כזו שלא תישכח לעולם. תנו לי להיות ברור, כי חשוב שהמסר יובן: נפורר אותה.
בואו נפורר אותה, ה-0:5 לא הספיק (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?