האצבעות רועדות לי מרוב תסכול. קשה לי להקליד במקלדת כשהאמוציות עולות על גדותיהן. איך אפשר להתבזות ככה?
האמת היא שהייתה לי הרגשה נוראית עוד לפני המשחק. היה איזה מכביסט שהזמין אותי למשחק ואפילו הציע לי כרטיס לתא הכבוד בנתניה. טוב שלא נעניתי להזמנה. אצלנו בשכונה זה נקרא כיפה אדומה, אבל שלשום הכיפה דווקא הייתה צהובה.
כל העיתונים כתבו, היללו וניפחו את מכבי תל אביב. אז נכון שהתוצאה מדברת בעד עצמה מבחינת הצהובים, אבל אי אפשר להתעלם מהחולשה הטוטאלית של האדומים, שלא לומר קריסה של קבוצה ושל מועדון.
מועדון שלם בקריסה. כדור נוסף ברשת האדומה (עדי אבישי)
בימים האחרונים כולם דיברו על המהלך הגאוני של אלי גוטמן (לא יכול לאמן? ממש גילה לי את אמריקה). הוא אפילו העז לטעון שרצה להביא את לוזון כבר בתחילת העונה, כי הוא מחזיק ממנו כמאמן. במסיבת העיתונאים הוא אמר שלוזון הוא המאמן הכי טוב בארץ, שהוא כריזמטי ומוכשר ואישיות גדולה. רק היה חסר שיגיד שהוא גם מסוגל להחליף את ביבי נתניהו.
את ה-0:5 הקודם, לפני 46 שנה, אני זוכר כילד. תמיד הייתי מגיע לבלומפילד בשבתות, אפילו שלא היה לי כסף לכרטיס. פשוט לא היה משהו אחר לעשות. באותה שבת, השאגות של הצהובים לא הותירו מקום לספק והבנתי מיד לאן נושבת הרוח. אחרי השער השלישי כבר הלכתי הביתה עצוב ונבוך. לא יצאתי מהבית כמה ימים. ושלשום? שלשום הבנתי כבר אחרי הדקה החמישית שהולך להיות רע, רע מאוד. כמה עצוב שצדקתי.
מה דעתך על הכתבה?