יש משהו מאוד עצוב בקבוצות כדורגל שבעבר נחשבו לגדולות שמתרסקות כלכלית מול עינינו ומביישות את עברן. יש גם משהו מאוד משכר ומאוד משקר בעבר שלהן שגורם לרבים, אבל בעיקר לאוהדים שלהן, להתבלבל.
יענקל'ה שחר היה הראשון. בעונת 1992/3 הוא היה האדם הראשון שקיבל זכויות ניהול על קבוצת כדורגל. הוא מנס ציונה, הייתה לו זיקה גדולה מאוד לבית"ר ירושלים ומנוי למכבי ת"א כדורסל. הוא הפך להיות הבעלים של מכבי חיפה. אחריו באו עוד. לא הרבה. לא תמיד מבוססים, לא בהכרח אוהדים, אבל כאלה שבלבלו את היוצרות.
במכבי נתניה זה כמעט לא נגע. אשר אלון ומאיר אוזן בערך, דניאל יאמר קצת, אלי שגב מעט (אבל די והותר), וזהו. נתניה, שזכתה בחמש אליפויות בין 1971 ל-1983, שהייתה אחת מקבוצות הכדורגל המרגשות בכדורגל הישראלי – אם לא המרגשת מכולן – נותרה מאחור. יצחק תשובה, בן לעליית לוב שנתניה היא בסיסה, שנגע פה ושם בקבוצות בשנות ה-80', הפך לטייקון במקביל לכך שנתניה הפכה לעוד קבוצה. סתם קבוצה.
נתניה אינה היחידה. הפועל חיפה, בני יהודה והדומה לה ביותר, הפועל פתח תקוה, הפכו במשך השנים מקבוצות כדורגל בעלות נוכחות לעוד קבוצות. סתם קבוצות. היו כאלה ששרדו את המעבר הזה – בחסות המעבר מקבוצות חובבים לקבוצות מקצועניות – בשלום, והם מתנהלות בהתאם למצבן. אבל יש כאלה כמו נתניה שלא מצליחות לעבד את הנתון, לעכל את הנפילה, להשלים עם המציאות.
קבוצה גדולה? צאו מהסרט (אודי ציטיאט)
מכבי נתניה מעולם לא הייתה מועדון גדול. ההישג שלה הוא בעיקר השקת קריירות של שני כדורגלנים גדולים: מוטל'ה שפיגלר ועודד מכנס. אלמלא הם, וצוות נפלא שהתקבץ סביבם ונהנה מכשרונם ואופיים, ספק אם מכבי נתניה הייתה זוכה באיזשהו תואר.
מועדון גדול מייצר כסף ושחקנים. מכבי נתניה לא מייצרת כבר שנים שחקנים בסדר הגודל של השניים האלה, ולפיכך מתקשה לייצר כסף. היחיד שייצר כסף בנתניה היה קובי בלדב, אבל זה כסף שנועד לקיים בדוחק קבוצה בליגת העל. לא קבוצה גדולה, לא מועדון פאר, לא אימפריה. נתניה, אם כן, הייתה קצת מכל דבר. מועדון גדול היא מעולם לא הייתה.
ולכן, הכאב של אוהדיה הוא עצום. הפועל באר שבע, סוג של מקבילה, הפכה בשנים האחרונות להיות מועדון גדול. נתניה רק הולכת ומתרחקת משם. רע לאוהדים בגילאי הביניים שחוו את הימים הגדולים, ורע לצאצאים להם הבטיחו שמכבי נתניה היא כן מציאה.
יירדו לצורך עליה? (אודי ציטיאט)
ההפנמה היא כורח מציאות שראש העיר, הפטרונית חובבת היח"צ מרים פיירברג, וחברי הדירקטוריון הנכבדים, יהיו חייבים לחוות. מכבי נתניה אחרי אלי שגב לא מסוגלת להתמודד בליגת העל בדרך מוצלחת. היא חייבת לשקם את ההריסות בדרך שבה הכל החל, אי שם באמצע שנות ה-60', כשהקבוצה הייתה בליגה א' והחלה להריץ דור חדש של שחקנים בגילאי 18-22 הפך אותה לקבוצה הטובה ביותר בארץ בשנות ה-70'.
קבוצה כזו, אותנטית, שורשית, סימפטית, תצליח להביא אל פתחה אנשים יותר מחוברים ויותר מבוססים מיאמר או שגב. אנשים שלא ינטשו, לא באמצע עונה וגם לא בסופה.
מכבי נתניה היא זכרון מתוק לעכברי הכדורגל הישראלי, אבל היא מציאות נוראית לאנשים שחיים אותה יום יום. ולכן צעד אחד לאחור, אפילו שניים, הכרחיים כדי לצעוד קדימה יום מן הימים. ההבאה של מנחם קורצקי – קבלן קרבות – על חשבון גיא צרפתי היא הדבר האחרון שהיה צריך לקרות שם. עוד כסף שאין, עוד אשליות גדולות, עוד מפח נפש.
מה דעתך על הכתבה?