כשרוצים למתוח ביקורת על קבוצת כדורגל ישראלית, אחד הדברים הראשונים שנהוג לומר הוא שהקהל מנהל את המועדון. הקהל שותה לבעלים את הדם, מגלה סימני אלימות, לא סובלני כלפי השחקנים והמאמן והתנהלותו שכונתית. בעלי המאה הם בעלי הדעה.
אבל דווקא במקום שאותו הקהל באמת מנהל – הפועל קטמון, שזכתה בשבוע שעבר בגביע הטוטו של הליגה הלאומית – התופעות השליליות הללו כמעט אינן צצות.
הקבוצה נוסדה ב־2007 על רקע סכסוך של אוהדי הפועל ירושלים עם בעלי הקבוצה, ויקטור יונה ויוסי סאסי, ומאז היא שומרת על המבנה הייחודי שלה, שנתן השראה לעוד חמש קבוצות אוהדים לקום אחריה. היא מנוהלת על ידי יושבת ראש שלא מנסה לזכות בקרדיט לא לה, מדובררת על ידי בחור צעיר וזוכה לשבחים בלתי נגמרים בתקשורת, בין היתר מכיוון שיש לה שם לא מעט נציגים. הזכייה בגביע הטוטו של הלאומית בשבוע שעבר היא למעשה התואר הראשון שלה מאז היווסדה. אבל לפני הכל, קטמון היא דוגמה לכך שאוהדים יכולים גם לנהל.
אוהדי הפועל קטמון. "אנשים שבסך הכל רוצים שתהיה להם ולילדים שלהם קבוצת כדורגל" (עדי אבישי)
"בדנ"א של מועדון גדול יש בעל בית שלא רואה בהכרח את טובת הציבור, אבל בקבוצות בסדר גודל בינוני וקטן זה אחרת", אומר יהונתן כהן, שדר ומגיש בערוץ הספורט ואחד מאוהדיה המפורסמים של הקבוצה. "להקים קבוצת אוהדים זה הפתרון הכי קיצוני על הסקאלה, אבל הפועל ירושלים זו קבוצה שנלקחה בשבי בגלל שאיפות עסקיות של הבעלים. ניסינו למחות ולעשות דברים מבפנים, אבל ב־2007 הבנו שאין עם מי לדבר. או שקונים מסאסי את הקבוצה, או שבונים אותה מאפס. אחרי הכל, אנחנו אנשים שבסך הכל רוצים שתהיה להם ולילדים שלהם קבוצת כדורגל. בגלל זה הזכייה הזו, אפילו שהיא בתואר שולי יחסית, הייתה כל כך מרגשת".
גם הילדים שנולדו לתוך מציאות שלפיה קטמון היא עובדה מוגמרת מרגישים ככה?
"זה באמת רק גביע הטוטו של הלאומית, אבל אני יכול להגיד שבגמר היו ביציע ילדים בני 6, שראו לפני חודשיים את קיליאן אמבפה מניף את גביע העולם במוסקבה, ועכשיו צפו ביוגב לרמן מניף את גביע הטוטו באצטדיון רמת גן, ורמת ההתרגשות שלהם הייתה זהה. גם הם, בדיוק כמונו, גדלים על מורשת של מועדון גדול. כמו שאוהדי מכבי נתניה המבוגרים עדיין רואים את עצמם כמועדון גדול ואוהדי הפועל באר שבע לא איבדו תקווה במשך ארבעה עשורים עד שחזרו לגדולה, כך גם אצלנו. אם יש משהו אחד שאני יכול לייחס לזכותו של סאסי, הוא ששנות שלטונו בהפועל ירושלים עזרו לנו במידה רבה לבנות את המדריך באמצעות מה שהוא לא עשה. למדנו דרכו איך לעשות את הדברים נכון. עכשיו תשאל למה ילדי בר מצווה בכלל מתעניינים בקטמון. והתשובה היא שאנחנו לא רק בונים מועדון וקבוצה, אלא גם משנים את האתוס של הפועל ירושלים. לא רוצים להיות יותר לוזרים. רוצים לנצח. אנחנו לא יכולים להיות מכבי תל אביב והפועל באר שבע, אבל תמיד נשאף להיות הטובים ביותר".
היה רגע ב־12 השנים האלה שבו חשבתם שהכל הולך לקרוס?
"כל ארגון חווה משברים. שלנו היה בעונה הראשונה שבה עלינו ללאומית, לפני ארבע שנים, ומיד ירדנו בחזרה לליגה א'. אני זוכר את עצמי אחרי שירדנו ליגה בצורה מבישה: הקבוצה הייתה רקובה מבחינת צורת המשחק והווייב היה רע. הפכנו לקבוצה היחידה בהיסטוריה שירדה במשחקי מבחן מהליגה הלאומית. אבל אחרי שהקמנו מועדון שלם, מה זה משבר ניהולי ארגוני רגעי? למדנו מזה שאנחנו אוהדים ולא מבינים מספיק כדורגל. אנחנו לא יכולים להיות מקצוענים. קלטנו את הפער בין ליגה א' למה שמעליה, ביצענו תחקיר, ותוך ימים הבאנו את שי אהרון, אחד הסמלים של המועדון עוד מימי הפועל ירושלים, לתפקיד המנהל המקצועי. היום אנחנו במקום אחר לגמרי".
קטמון מניפה את גביע הטוטו. "ההתרגשות היא כמו כשצרפת הניפה את גביע העולם" (עדי אבישי)
הווסטהאם של ישראל
להקים מועדון כדורגל זה קצת כמו להקים בית כנסת: צריך לגייס כספים, יש לוודא שהמיקום משרת את האוכלוסייה שסביבו, שהקהילה תומכת ומתחברת למסרים וכמובן – שיש רב מתאים. אם להפועל קטמון יש רב, ייתכן שזהו חיים ברעם – אחד האוהדים המפורסמים של הפועל ירושלים, שספריו וכתביו הביאו אחריהם לא מעט מאמינים. ברעם, בין היתר אוהד ווסטהאם, גרם כנראה ללא מעט ירושלמים לבחור גם בקבוצת הפועלים ממזרח לונדון כנציגה שלהם מעבר לים. אלא שעם השנים הפכו גם קטמון וגם "מקבילתה הבריטית" למועדונים עם נגיעה ברנז'אית; אנשי רוח תומכים בהן, סרטים וסדרות מספרות את סיפורן ועיתונאים גאים לומר שהם אוהדים אותן.
"חיים כתב כל השנים על ווסטהאם, וכשהגעתי לאנגליה המשחק הראשון שאבא שלי השיג אליו כרטיסים היה שלהם", נזכר כהן. "יצאנו מתחנת הרכבת ושלושת האוהדים הראשונים שראיתי היו גמד, קטוע יד ונכה. אחרי מה שקראתי עוד בארץ לא יכולתי שלא להישבות בקסם, וזה אפילו לא קרוב לעוצמות של הפועל ירושלים. אנחנו אוהדי הפועל ירושלים, גדלנו שם, אהבתנו לספורט והאהדה שלנו היא משם. לברנז'אי זה אולי הפך עם השנים, אבל אנחנו לא צריכים להתנצל על זה. הדבר היפה הוא שאותם אנשים, שהם כאילו 'הנכונים', הם אותם אנשים מלפני 12 שנה. אז נכון, היו שם עיתונאים (בין היתר גם גיא לרר ורפי רשף – ש"ש), אבל היו גם סוכני ביטוח, נהגי אוטובוס ועובדי מדינה".
לא מעט אוהדים ברחבי העולם חשים שמועדון הכדורגל שלהם הוא יותר מסתם קבוצה, ומשתדלים להביע את זה בלא מעט דרכים. בברצלונה כתבו ביציע "יותר מעוד מועדון", בליברפול משוכנעים שהקבוצה שלהם "לעולם לא תצעד לבד", אבל בקטמון הקטנה לקחו את הרעיון הזה כמה צעדים קדימה. "לפני הכל אני אוהד, שכמו כל 800 חברי העמותה האחרים משלם מדי שנה 1,200 שקלים ומקבל את ההזדמנות לבחור ולהיבחר, להשתתף באסיפות, לקבל דיווח ישיר מהמנהל המקצועי על מצב הקבוצה וכמובן מנוי למשחקים", מספר דובר המועדון ברק בן יעקב, סטודנט בן 25 שמצא את עצמו בחודשים האחרונים כמי שמדברר מועדון שלא רק זכה בתואר הראשון שלו, אלא מקווה גם לעלות העונה לליגת העל. "מוצאים זמן למה שאוהבים", הוא מסביר, "כל אחד תופס כובע אחר, אבל מתחתינו יש את מנכ"ל העמותה, אורי שרצקי, שעובד בשכר. הוא הקים את הפועל קטמון ומתעסק בניהול השוטף של 70 עובדים, כולל שחקנים, מאמנים, אנשי לוגיסטיקה ואחזקה וכו'. אם נעלה ליגה, יכול להיות שנצטרך 'להפריט' גם את תפקיד הדובר".
אוהדי ווסטהאם. המקבילה האנגלית לקטמון? (Gettyimages)
התקציב של הפועל קטמון בנוי מהתשלום שנכנס מחברי עמותה, סביב מיליון שקלים, על זה מוסיפים ספונסרים שהולכים עם המיזם מיום הקמתו ותורמים שמעדיפים להישאר בעילום שם. עם הקצבות מהטוטו ומהעירייה, הכנסות מקהל במשחקים ומפעילויות שונות, מצליחים במועדון הירושלמי להעמיד תקציב של עשרה מיליון שקלים, מתוכם שלושה מיליון שקלים שכר שחקנים.
תקציב מינימום בליגת העל דורש כעשרה מיליון שקלים לתפעול השוטף של המועדון, אבל בקטמון בטוחים שכסף לא יהווה מכשול. "לפטר מאמן ולהביא שחקן כזה או אחר אלה סיטואציות שכל מועדון נתקל בהן", אומר כהן. "להבנתי, אחרי שנים של סיקור ליגת העל, צריך שלושה דברים כדי לשרוד בליגה העליונה: יכולת גיוס כסף של, נגיד, חמישה מיליון שקלים פרט להקצבות השונות, מתקן בית שמהווה מועדון של ממש וקבוצת נוער לפחות בצמרת הליגה השנייה. אין שום סיבה שלא נעמוד בזה".
אבל מה הופך אתכם ליותר ממועדון?
בן יעקב: "כבר בהתחלה הבנו שיש לנו המון כוח בידיים ואפשרות לעשות הרבה טוב לסביבה. הלכנו לשכונות הקשות של ירושלים, הקמנו פרויקט שבכל שכונה בירושלים יש אחר הצהריים לילדים הזדמנות לשחק כדורגל. בלי מבחנים, בלי לשלם. המטרה היא לתת לכולם הזדמנות לשחק ולחבר בין שועפאט לפסגת זאב ובין ילדות מאפרת לאלה משכונת קטמון ובית צפאפא. חיבור בין עולמות. זו פעילות שהיא נטו חברתית. זה הבסיס של הפירמידה. שלב אחד מעל, יש בתי ספר לכדורגל ואת מחלקת הנוער. בסך הכל, קטמון מפעילה יותר מ־1,650 ילדים מכל מיני רקעים.
שחקני הפועל קטמון. "אין סיבה שלא נעמוד בתנאים של ליגת העל" (עדי אבישי)
"אנחנו תמיד מציינים שהפעילות החברתית היא לא המטרה העיקרית שלנו, אלא להחזיר את הפועל ירושלים לאוהדים – קבוצה אחת אדומה ומאוחדת בירושלים. פעם השחקנים של בית"ר והפועל צמחו מתוך הקהילה. הם היו חברים של האוהדים, האימונים של בית"ר והפועל היה בימק"א והילדים שיחקו על אותו מגרש. רצינו לחזור לשם".
"אנחנו משתמשים בכדורגל ככלי מעצים, שמחבר אנשים בעיר הכי מורכבת בעולם", מוסיפה יו"ר המועדון, דפנה גולדשמידט־כהן. "זה לא סתם שיש לנו מחלקת ילדות ונערות, הן בעצם אלה שהביאו לנו את התארים הראשונים: קבוצת הילדות זכתה לפני ארבע שנים בגביע המדינה וקבוצת הנערות זכתה לפני שנתיים באליפות המדינה. אנחנו למעשה משרתים את כל ירושלים. תמיד היינו האנדרדוג על המגרש, אבל אין לי בעיה עם זה שאנחנו קבוצה קטנה. אנחנו גדולים בעיני עצמנו".
"בתוך כל הרומנטיקה יש גם כדורגל"
נשים בכדורגל הן עוף די נדיר בכל העולם. בכדורגל הישראלי זה נדיר אפילו יותר, ואם את לא אלונה ברקת, שמגיעה להפועל באר שבע עתירת ממון ומרימה פרויקט אדיר־ממדים, נראה שסיכוייך לעמוד בראש מערכת נמוכים למדי. עד שמכירים את גולדשמידט־כהן, שבגיל 32 נושאת את תואר יו"ר הפועל קטמון אליו הגיעה בעיקר בזכות שורשים בקבוצה ואהבה אין קץ.
אלונה ברקת. "היא מלכה" (דני מרון)
סבא שלה, ד"ר דן הורוביץ, היה יו"ר הפועל ירושלים בשנות ה־70, ומעט הזיכרונות שיש לה ממנו סובבים כולם סביב הכדורגל. "שם נדבקתי", היא מספרת, "אני מסיימת שנה רביעית בוועד המנהל, שים בצד את היו"רית. אף פעם לא הפעלתי את זכות הווטו. החברים שלי לוועד לא פחות חשובים ממני. ארבע שנים אנחנו מעמידים קבוצה יציבה בליגה הלאומית, מאמינים בדרך ובתוצאה. אנשים לא מבינים שעלייה לליגת העל מגיעה רק דרך עבודה קשה. הם גם לא מבינים שירושלים, עיר שבה 50% מהאוכלוסייה מודרת כי הם חרדים ולא משחקים בשבת, גורמת לכך שאין בה כמעט ילדים שמשחקים. להגיע למצב כמו היום, שיש לנו את מחלקת הנוער הטובה ביותר בעיר, זה רחוק מלהיות מובן מאליו".
בימים אלה שוהה גולדשמידט־כהן בארצות הברית. היא נסעה כדי להשתתף בתוכנית ייחודית של מחלקת המדינה האמריקאית ורשת ESPN לקידום נשים מובילות מעולם בספורט.
את אישה צעירה בעולם מאוד גברי.
"היה פחד מובנה מהסביבה ומהמקום, אבל אני לא יכולה לשנות עוולות של חברה שלמה. כל אישה שבוחרת לשים את עצמה במקום הזה עושה צעד מאוד חשוב עבור נשים אחרות בספורט. אבל אני לא שם מפני שאני אישה, אלא בשל היכולות שלי, והלוואי שהדברים שאני עושה יבלטו בזכות ההצלחות שלי. בתוך הארגון שאני נמצאת בו אני מרגישה שזה לא העניין. אולי כולם דפוקים ואנחנו הנורמליים. אני בסך הכל אישה".
שחקני הפועל קטמון. "נהיה קבוצה בליגת העל שמבוססת על שחקני בית" (עדי אבישי)
קיבלת טיפים מאלונה ברקת?
"אלונה מלכה. כל פעם שקורה משהו אני מקבלת ממנה הודעה ופרגון. היא מדהימה, ואין משהו שמעלה חיוך על הפנים שלי יותר מההודעות ממנה".
איפה נמצא אתכם בעוד עשר שנים?
"השאיפה והחלום הם להיות קבוצה בליגת העל, שהבסיס שלה הוא של שחקני בית. התקווה היא שעד אז גם תהיה קבוצת נשים בוגרות. היעד הוא לחשוש פחות מהעתיד הכלכלי שלנו ולהמשיך להיות חלק בלתי נפרד מהספורט הישראלי. חשוב רק לזכור שבתוך כל הרומנטיקה הזו שאנחנו מדברים עליה, יש כדורגל, והוא אמיתי וטוב, והפעם הוא גם ממש שלנו".
מה דעתך על הכתבה?