עונה אחת, זה כל מה שלקח לבני יהודה על מנת לחזור לליגת העל. אך האם דמאיו וקברניטי המועדון למדו מטעויות, ונראה בשנה הבאה את בני יהודה חוזרת רעבה מתמיד? והאם היא תוכל להיות קבוצה לגיטימית בצמרת ליגת העל הישראלית?
"התרנגולים" משכונת התקווה היא אחת הקבוצות המרגשות בכדורגל הישראלי. מדוע אתם שואלים? זה בעיקר בגלל הרגש שהיא מביאה איתה: דרמות מרגשות ואפילו טרגדיות. מסיפור המוות הטרגי של ניקולאי קודריצקי, דרך המאבק שעורר השראה אי שם בשנות ה-80 על מנת להשאיר את כוכב הקבוצה דאז, אהוד בן-טובים וכמובן איך אפשר בלי סיפורי ההישרדות של הקבוצה תחת שייע פייגנבוים ורמי לוי.
- שלושה אוהדי בית"ר נעצרו במהלך האימון
- האזינו לשיר העלייה של בני יהודה בביצועו של גילי כהן
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט 1
הקבוצה הזו תמיד הביאה איתה משהו אחר, אולי בגלל המקום שהיא מזוהה איתו ביותר, שכונת התקווה, אשר גורם לאמפטיה כלפי הקבוצה אצל כל חובב כדורגל גם אם הוא אוהד קבוצה אחרת. איך בני יהודה הפכה לחביבת הקהל? זו בכלל שאלה מצוינת משום שבסך הכל מדובר בקבוצה שלא הרבה אהבו וייצגה בעבר הלא רחוק אלימות, אך אי אפשר להתעלם מכך שהיא עברה מהפך והפכה מקבוצה שכולם נרתעים ממנה לקבוצה שכולם אוהבים לאהוב וזה בזכות קברניטי המועדון בדרך שהחלה עם משה דמאיו, חזי מגן ואחרים משנות ה-2000 ששינו את התפיסה ובאו עם רצון גדול לתרומה לקהילה.
אם זה דרך מסורת ה"בר מצווה" שבה המועדון מפיק בר מצווה לכל ילדי מחלקות הנוער הזהובות שבאים בעיקר ממשפחה שאין לה את האמצעים לחגוג והקבוצה דואגת לו. המסורת הזו החלה כשחזי מגן ומשה דמאיו לקחו את הקבוצה ואף דאגו לכיתות לימוד ומחשב לכל ילד. בנוסף החשיפה של הקהל של בני יהודה בסרטי דוקו גרמו להבין שהאהדה והאהבה של אוהדי הקבוצה בכלל ואנשי השכונה בפרט גרמו לכלל הציבור לרצות בהצלחת המועדון מדרום ת"א. הוכחה לכך שבני יהודה עבור רבים היא הרבה יותר מקבוצה, היא שהרבה שחקנים לא ממהרים לעזוב ונשארים שם הרבה זמן.
יתרה מכך, אפילו שחקנים שהסתכסכו עם המועדון כמו אסי בלדוט כל כך אוהבים את המועדון וסולחים לו ומוכנים לעשות עבורו הכל . אפשר לומר שמדובר באהבה ללא תנאים.
אבוקסיס, בימים שעוד כסס ציפורניים (עדי אבישי)
בסופו של דבר האהבה ללא תנאים הזאת וההתלכדות סביב הסמל הפכה את בני יהודה לאחד מהמועדונים הגדולים במדינה. הקבוצה הגיעה בשנים האחרונות למפעלים האירופאים והייתה בצמרת ליגת העל תחת ניהול שפוי וכספים המשולמים בזמן וללא בעיות. נכון לא מדובר במועדון עשיר ובטח שהוא לא יכול להתמודד עם הגדולות בארץ , אך לפעמים האהבה והרומנטיקה מנצחות את הכסף. הירידה לליגת המשנה באה לכלל האנשים הקשורים בדבר בהפתעה. החל מקברניטי המועדון, דרך הקהל וגם פרשני הספורט.
על אף העונה הלא טובה אף אחד לא חשב שבני יהודה באמת יכולה לרדת. כולם אמרו: "זאת בני יהודה, היא לא יכולה באמת לרדת". אך כנראה שגם בשכונה חטאו בחטא היוהרה ושילמו על כך בעונה אחת בליגת המשנה. אולי דווקא הירידה הזו כמו הירידה הקודמת תגרום לבני יהודה להיות קבוצה טובה יותר שתבוא רעבה וחזקה יותר לליגת העל. בסופו של יום אין שום סיבה שבני יהודה לא תחזור הרבה יותר מוכנה. היא שמרה על רב הסגל, קידמה צעירים, והחזירה את הסמליות והמנהיגות למועדון בכך שהחזירה את אחד הסמלים הגדולים של הקבוצה בשנים האחרונות, אסי בלדוט.
יתרה מכך והכי חשוב, בני יהודה שמרה על יציבות שהשאיר יוסי אבוקסיס כמאמן הקבוצה, למרות שהמאמן היה יכול למצוא בית חדש וזה מראה עד כמה כל אחד שמגיע למועדון מרגיש מחויבות עבורו, נכון שיוסי מזוהה עם הפועל ת"א, אך הוא תמיד גם יהיה מזוהה עם המועדון הכתום, שם הוא עשה את פריצת הדרך שלו גם כשחקן וגם כמאמן.
.jpg)
הצבא הכתום של בני יהודה (עדי אבישי)
בסופו של דבר, הירידה לליגת משנה עשתה לבני יהודה רק טוב. היא תחזור קבוצה חזקה יותר, אין בכך כל צל של ספק. הדבר החשוב יותר שהירידה הזו גרמה למנהלי הקבוצה לעשות עם עצמם חשבון נפש וזה הדבר החשוב ביותר, משום שבני יהודה תמיד קמה ונפלה על מנהליה. כאשר הניהול היה טוב הקבוצה פרחה, אך כאשר התחילו רחשושים סביב המועדון ובעיות עם ההנהלה הדבר גרם לקבוצה להיות בתחתית, משום שבבני יהודה היא קבוצה מיוחדת וכל תזוזה הכי קטנה מהתלם בו היא נמצאת יכולה לגרום לכאוס.
דוגמא טובה לכך היא הירידה. המפולת התחילה מפרשת ברק אברמוב, אשר כבר היה חלק מהבעלים של המועדון, אך מאבקי כוח בהנהלה וזעם האוהדים המוצדק או לא כלפיו חלחלו גם לדשא מה שגרם ככל הנראה לקבוצה לא להתרכז בכדורגל, וכן בסופו של דבר גם לרדת ליגה.
נכון, לבני יהודה הייתה עונה לא מזהירה במגרשי הליגה לאומית, אבל המטרה הושגה ועכשיו עליה לשים הכל מאחור ולהתרכז באיך לבנות לשפץ את הקבוצה ולהתאים לליגת העל כדי שתחזור למקומה הטבעי שהוא הפליאוף העליון של ליגת העל. בשנות השמונים היה לבני יהודה אוהד מיתולוגי בשם יהודה גוהר, שהיה מביא איתו תרנגול למגרש בשכונת התקווה, ומשם הפכו הזהובים להיות גם תרנגולים.
הקמע של בני יהודה
חשוב מאוד עבור הקבוצה שכל אחד עשה סליחה עם עצמו ועם חבריו או אפילו משהו שמזוהה מאוד עם המועדון בשנים פחות גדולות שלה, "תרנגול כפרות" . האם זה יכול להחזיר אותה לצמרת? במקרה הזה כן, משום שהקסמים והדברים שאינם ניתנים להסבר קורים בבני יהודה ולא מעט.
לבני יהודה מצפה אתגר גדול בעונה הבאה ונראה איך היא תתמודד איתו, אבל הכי חשוב מבחינתה, הוא לא להסתכל לאחור אל הדברים הרעים, אלא רק לטובים ולזכור את המסורת המפוארת של המועדון, ואולי דווקא להסתכל על הקיר מחוץ לאצטדיון בשכונת התקווה ולהביט בגרפיטי של ניקולאי קודריצקי ולהאמין שהימים שלו, כשבני יהודה הייתה חלק אינטגרלי ממאבקי הצמרת ואפילו זכתה באליפות אחת, עוד יחזרו.
מה דעתך על הכתבה?