מאמן השנה – ברק בכר
כשמדברים על מאמן, רוצים בן אדם סמכותי, מקצוען, אחד שיודע מה הוא רוצה מעצמו ומה הוא רוצה מחניכיו. התנאים הללו מתקיימים אצל כמה וכמה מאמנים, אך לא הרבה גם מצליחים לתרגם זאת להצלחות.
ברק בכר היה השנה המאמן הישראלי שכולנו חולמים שיהיה לנו, לא רק בכדורגל, בהכל. מעבר לשליטה אבסולוטית בליגה הישראלית עם הפועל באר שבע, בכל מה שקשור לטקטיקה ולהעמדת קבוצה עוצמתית על המגרש, הביא בכר הישגים שטרם נראו בישראל מחוץ לכביש חיפה-תל אביב. נצחונות ענק על מועדון פאר כאינטר, השגת תוצאה רצויה נגד סאות'המפטון בדיוק כשצריך ומעל הכל – שקט תעשייתי. ראינו בב"ש, בב"ש!, איך מתפתחת לה תרבות ספורט סביב קבוצה מצליחה (שלמרות שזה לא האידיאל, ככה בונים מועדון במקומות כאלה), ועם אצטדיון טרנר מדובר בחתיכת נווה מדבר. אז כמה זמן זה יכול להימשך?
הרס את השנה – נבחרות הבוגרים של ישראל
אחד העניינים הטבועים חזק אצל אחוז ניכר מהישראלים הוא פטריוטיות. אנחנו נהנים כשמדברים עלינו בעולם, מבסוטים עד הגג כשזר ששיחק בארץ מספר כמה החומוס ביפו מפנק, ויוצאים לרחוב בחזה מפוצץ בגאווה כשנציג כחול-לבן רושם הצלחה מינימלית. וזאת גם הסיבה לגודל האכזבה כשנבחרות הספורט המובילות שלנו מבאסות את העם היושב בציון עם חוסר הצלחה לעיתים קרובות כל כך.
נבחרת הכדורגל לא מצליחה לנצח מדינה שבלי הענף אף אחד בארץ לא היה מכיר (מקדוניה או אלבניה, תבחרו מי מעדיפה להיעלב), נבחרת הטניס נראית כמו צל חיוור של החבורה האגדית מהעשור הקודם, למרות שחצי מהסגל ההוא עדיין קיים, ועל נבחרת הכדורסל – שאוהדיה חיכו חודשים רבים לראות אותה באליפות אירופה ממש כאן בתל אביב, ושלבסוף סיימה טורניר עם שתי התבוסות הביתיות הגדולות בתולדותיה – באמת מיותר להרחיב. אז מה נבקש? נבקש נבחרות שנוכל להתגאות בהן, יחידות מלוכדות שיעוררו בנו השראה ויגרמו לנו לרצות להגיע לאצטדיון ולצפות במשחקים מקרוב. ואם לא תמיד יש אולימפיאדות במתמטיקה ובמדעים.
עשה את השנה – מדליית כסף באליפות אירופה בכדורסל
וכדי להוכיח שלא צריך לחפש רחוק, מה שעשה לנו את השנה גם הוא קשור לנבחרת לאומית. הבחורים של עודד קטש סיפקו קיץ מופלא ביורובאסקט עד גיל 20, הפיחו גאווה בענף הכדורסל הישראלי, וחסרו רק מעט על מנת להפוך לאלופי אירופה בענף שמעולם לא נחשבנו למובילים בו, אך ידענו לעיתים להשתחל בו לרמות הגבוהות. נבחרת העתודה גרמה לנו לחלום על עתיד ישראלי ורוד של הענף עם הכדור הכתום, וכעת נותר לקוות שבליגת העל נראה יכולות דומות תחת מאמנים אמיצים, שלא יחששו לבנות את הדור הבא.
בלאט, עשה את השנה (דני מרון)
ציטוט השנה – "לכן הדיבור איטי, לכן אני יושב בכסא גלגלים"
גם אם לא מדובר בספורטאי, הרגע הנדיר בו סיפר מאיר איינשטיין ז"ל בשידור חי על מחלתו, נצרב לנצח בתודעתו של כל חובב ספורט שגדל על השדר האגדי. "לכל הדורשים בשלומי אני רוצה לספר לכם שאני מתמודד עם פגיעה במערכת השרירים", כך, בפשטות מלווה בחוסר אונים, הסיר איינשטיין את הלוט מעל שאלת מצבו, וחשף בפני האוהדים את הסיטואציה המורכבת אליה נקלע מי שאחראי לפס הקול של חייהם. הפרידה המרגשת לה זכה מכל קצוות החברה הישראלית, העידה על גדולתו של מי שחסר לרבים בהווה, אך שוכן אצל אנשים רבים במדינה במאות על גבי מאות של זכרונות יחודיים.
מאיר איינשטיין ז"ל. איש נדיר בספורט הישראלי (עדי אבישי)
הרגע הספורטיבי של השנה – יוסי בניון מחמיץ פנדל בגמר גביע המדינה
יש רגעים ספורטיביים, ויש רגעים ספורטיביים. מעבר לסיטואציות הוגנות/מרגשות/נוגעות ללב שקיימות בשלל ענפי הספורט, ישנו לפעמים הרגע הזה, שלא משנה באיזה צד שלו נפלת, תחוש בגודל המעמד. השניות הללו, בהן יוסי בניון – מועמד בכיר לתואר אחד מחמשת הכדורגלנים הגדולים ביותר ששיחקו כאן – התהלך אל עבר נקודת הפנדל באצטדיון טדי, בידיעה ברורה שכיבוש שלו יעניק למכבי תל אביב את גביע המדינה, הכניסו את כל מי שצפה במעמד לדריכות. הכדור בפנים? שיחוק ענק של יוסי, הכדור בחוץ? איזו דרמה.
החמצת הפנדל, שבדיעבד שלחה את הגביע לבני יהודה הצוהלת והשמחה, כנראה לא תיאמר לדורות באותה נשימה עם שמו של בניון. אבל בשורה התחתונה, השחקן שהחל כקונצנזוס ובשלהי הקריירה נשאר ממנו בעיקר השם, היה צריך איזה גביע מדינה שרשום על שמו רגע לפני הפרישה. מה לעשות שאלילי הספורט והגורל חשבו אחרת.
הרגע ההזוי של השנה – הפועל תל אביב בליגה הלאומית
אפשר לבהות בכותרת, אפשר לנסות ולשנן זאת שוב ושוב וזה לא יחדור למוח – העובדה שהפועל תל אביב מופיעה בטבלת הליגה השניה בכל אתר ואתר היא כ"כ בלתי נתפסת, שגם אם וכאשר היא תחזור בסוף העונה לליגת העל זה ייראה כאילו היא תמיד היתה פה (למרות שכמובן יהיו מספיק אוהדים שידאגו להזכיר). אותו ליל מוצאי שבת באצטדיון בנתניה, מלווה באלפי אדומים לפותי ראש ואסופת שחקנים מיואשת היה מאורע שגם מי שצפה אותו התקשה להאמין שהוא אכן הגיע, והחלק הכי הזוי עוד לפנינו עם משחקים של 5,000 אוהדים באצטדיון בחדרה ביום שישי בצהריים. לעזאזל, רק לפני רגע היה דרבי נגד בית"ר ת"א/רמלה.
שחקני הפועל ת"א בפוזה אופיינית בעונה שעברה (עדי אבישי)
ספורטאית השנה – חנה קנייזבה-מיננקו
התחרות הקשה הצטמצמה בסופו של דבר לקופצת שכבר ארבע שנים מייצגת את ישראל, ובאוגוסט האחרון סיימה במקום הרביעי והמכובד באליפות העולם. מיננקו, שלמרות ניתוח לא פשוט ברגלה התגברה על המגבלות והגיעה למעמד בדם, יזע ודמעות, היא ספורטאית למופת שלא מקבלת מספיק פרגון והכרה עקב היותה מתאזרחת. אתלטית ברמתה, שמגיעה לתחרויות ברחבי העולם ומקבלת יחס מקביל לספורטאים הגדולים איש איש בתחומם, ונושאת בגאווה את דגל ישראל, ראויה לכל ההערכה, ויכולה לשמש מודל לספורטאיות שגדלות על מסלוליו של האצטדיון בהדר יוסף.
חנה קנייזבה-מיננקו. שנה ענקית לקופצת (אודי ציטיאט)
השלימו את הפודיום: 2. לינוי אשרם. הישראלית הראשונה לזכות במדליה בקרב רב. אשרם היא ממשיכת הדרך בענף ההתעמלות האומנותית, שעלה לגדולה בשנים האחרונות תחת המאמנת אירה ויגדורצ'יק, ואם תמשיך ביכולת שהציגה השנה היא גם תכבוש את פסגת דירוג הספורטאיות הישראליות המצליחות.
3. לי פלקון. השלימה עוד עונה מוצלחת במדי דויסבורג בבונדסליגה הגרמנית, ולאחרונה חתמה בליגה האוסטרלית הבכירה.
ספורטאי השנה – תומר חמד
קשה לכנות את השנה האחרונה כמוצלחת עבור הספורטאי הישראלי. כמו שכבר נגענו בסעיף מוקדם יותר, נבחרות ישראל הנוכחיות כנראה לא יזכו לרחוב על שמן, בליגות הכדורסל והכדורגל קשה היה למצוא כוכב מקומי שמתעלה לאורך שנה שלמה מעל כולם, וגם בענפים האולימפיים לא חזינו בהישג יוצא דופן.
מי שבכל זאת מיצב את עצמו כאחד הכדורגלנים האהובים בישראל הוא חלוץ ברייטון, שהיה לבורג מרכזי בקבוצה של כריס יוטון שגם עלתה לליגה האנגלית הבכירה בסופו של דבר. אחרי 28 שערים בצ'מפיונשיפ בשתי העונות החולפות, פתח חמד את העונה כחלוצם המוביל של השחפים, ואפילו כבש שער פרמייר-ליג ראשון. כשאתה נציג בכיר, בליגה הכי טובה בעולם, משחק בקביעות והקבוצה שלך לא מוכנה לוותר עליך גם בעד סכומים מכובדים, אתה ראוי להיקרא הספורטאי הישראלי הגדול לשנת תשע"ח.
השלימו את הפודיום:2. טל פליקר. הג'ודוקא הזכיר מה הענף הישראלי הכי מעוטר ב-25 השנים האחרונות, ועם מדליית ארד באליפות העולם הכניס את שמו עמוק לציפיות המדליה לקראת טוקיו 2020. ההישג בוודאי מרשים, אם כי העובדה שהגיע בשנה לא אולימפית בה מתחרים פחות מדורגים בכירים עשויה להטעות.
3. ערן זהבי. 25 שערים ב-25 הופעות בעונה הנוכחית, דומיננטיות בלתי נגמרת בליגה הסינית וזריקת סרט קפטן אחת. באמת שאין מה להוסיף.
תמונת השנה – אמארה סטודמאייר אלוף ישראל
פעם, בעשור הקודם, אנשים שביקשה נפשם לצפות בכדורסל איכותי ומהנה, היו קמים באמצע הלילה וצופים בפיק אנד רול של סטיב נאש ואמארה סטודמאייר. פיניקס סאנס הגדולה של מייק דיאנטוני רוממה לגבהים עצומים את הקריירה של סטודמאייר, וסידרה לו את חוזה חייו בניו יורק ניקס. לבסוף, כשהגיע לישורת האחרונה בקריירה המקצוענית שלו, רצה אמארה למצוא לו פינה שלווה לשחק עוד עונה אחת ובחר בעיר הקודש – ירושלים.
התמונה הזו של סטודמאייר, עטוף ברשת לסל של חברה ישראלית מבני ברק (או כל מקום אחר), חבוש בכובע אליפות של הפועל ירושלים ובפיו נעוץ סיגר, תוך שהוא מניף אצבע אחת ארוכה המסמלת את התואר הקבוצתי היחיד בו זכה בקריירה, נדמית כאילו היא לקוחה מאיזה ספר אגדות חולני שכתב אוהד כדורסל עם דמיון פורה במיוחד. אבל לא, זה קרה. וכשעבדכם הנאמן נתקל פעם בערב ירושלמי צונן במספר 1 האדום, מתגנב בחשאי בסמטאות של שוק מחנה יהודה בירושלים, הוא באמת לא האמין למראה עיניו, אבל לא היתה לו ברירה.
מה דעתך על הכתבה?