יצחק פרי הוכיח שוב שאצלו המאמן בתחתית שרשרת המזון

1. בדוק את עצמך

(מכבי ת"א – מכבי ראשל"צ 64:98)

אין דבר שצביקה שרף לא עבר בכדורסל הישראלי. אתמול, בערך ב-22:30, כשנכנס שפוף למסיבת העיתונאים בהיכל מנורה מבטחים, שרף כבר ידע שזאת הפעם האחרונה שהוא מתראיין כמאמן מכבי ראשון לציון. ברגע שההנהלה לא הודיעה שקמרון לונג נחתך אחרי השביתה שעשה, היה ברור שהפור נפל על המאמן, עוד לפני המשחק נגד מכבי ת"א.

המדהים הוא שרק לפני פחות מחודשיים ראשון לציון נראתה נפלא, בגביע ווינר. היא להטה מול הפועל ירושלים ומכבי ת"א, ניצחה בגמר את הפועל באר שבע, ומי היה המצטיין? קמרון לונג עם 24 נקודות, והרבה מחמאות מצד המאמן שלו. אבל אז נפתחה העונה, הקבוצה החלה להפסיד והבעיות צפו, עד שהכל התפוצץ במרד השחקנים.

על שרף כבר נאמר הכל. אפשר לאהוב אותו ואפשר לא. הוא לא איש של אפור ולא של פשרות. יש כאלה שפחות מתחברים לסגנון האישי או המקצועי, וזה לגיטימי. רק שכל זה היה ידוע ליו"ר יצחק פרי, כשנתן לשרף את המפתח לבנות סגל חדש לחלוטין ובהחלט טוב.

בקבוצת ספורט מגיעים לעיתים למצבים שאין דרך חזרה ביחסים בין מאמן לשחקנים. מכבי ראשל"צ הגיעה לסיטואציה הזאת, השאלה מה היא עשתה כדי למנוע אותה. משברים הרי לא נולדים ביום. קמרון לונג לא קם בוקר אחד והחליט שלא בא לו יותר להתאמן אצל שרף. וכשזה כבר קרה, בראשון לציון היו חייבים לחתוך אותו מיידית, כדי לא לשדר לשחקנים שמישהו מהם מעל זה שעל הקווים, ולא משנה אם מדובר בשרף או במאמן אחר.

ליצחק פרי הייתה הזדמנות ללכת פעם אחת עם מאמן, אבל הוא הוכיח שוב שהמאמן אצלו הוא בתחתית שרשרת המזון. לזכותו של פרי ייאמר שהוא חי את המועדון, אבל במקום לפתור בעיות כשדברים מתחילים לחרוק, הוא יוצר אותן בכך שפועל בחוסר סבלנות. בסוף זה מסתכם בריטואל קבוע של פיטורי מאמנים. המחזוריות הזאת היא בדיוק הבעיה של מכבי ראשל"צ, ולא מאמן כזה או אחר. פעם זה היה שרון דרוקר, אחריו אריק שיבק, עכשיו צביקה שרף, והרשימה ממש לא מסתכמת בשלושתם. אם משהו קורה לך כל כך הרבה פעמים, כדאי שתבדוק את עצמך. או כמו שכבר אמר אדם חכם בשם אלברט איינשטיין: "אי אפשר לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות".

לא איש של אפור ולא של פשרות. צביקה שרף (צילום: דני מרון)

2. לשדרג את הווינריות לדרגת אמנות

(הפועל חולון – בני הרצליה 78:86)

הפועל חולון, במשך שנים, הייתה רחוקה מאוד מההגדרה "ווינרית". פה ושם היו ניצחונות דרמטיים מפורסמים, כמו על הפועל ת"א באוסישקין ב-1989 (ניב בוגין), על אותה הפועל ביד אליהו בגביע ב-1991 (הסל של קית' בנט שלא אושר) או על הפועל אילת בפחים ב-1995 (עדי גורדון), אבל היו בעיקר ג'ק צימרמן, מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י, שחגגו על חשבון החולונים המאוכזבים.

השינוי ב-DNA של הסגולים-צהובים הגיע ב-2006, עם השלשה של עדי פרג מול הפועל עפולה, שסידרה כרטיס לליגת העל. בעקבות פרג באו מאליק דיקסון, בראיין טולברט וגלן רייס ג'וניור, שהביאו למועדון אליפות ושני גביעים הכי דרמטיים שיכולים להיות.

בעונה הנוכחית משדרגת חולון את הווינריות לדרגת אמנות. מול בני הרצליה היא יצאה מבור של 14 נקודות, נגד גלבוע/גליל 13, בבאר שבע 12, מול הפועל ת"א 11, ונגד אילת פיגרה בשש פחות מדקה לסיום ההארכה הראשונה.

מלבד אופי, מזל וגיא פניני, שבלעדיהם אי אפשר לנצח בחמישה משחקים צמודים, מה שבולט העונה אצל חולון, זה שהיא לא בנויה על שחקן אחד. גם כשדקוואן ג'ונס חלש, וכשקאליף ווייאט בחוץ עם חמש עבירות, היא מצליחה לגרד ניצחון על הרצליה. בכל התמודדות מישהו אחר מתעלה וסוחף את חבריו לקאמבק. כדורסל הוא משחק של מומנטום, וברגע שחולון מצליחה לייצר ריצה קלה, היא מקבלת דחיפה אדירה מהקהל וקמה מהקבר. לא במקרה, חולוניה מושלמת בבית בליגה ובאירופה (0-8). בינתיים הניצחונות דוחים שינויים הכרחיים בסגל, בבחינת מה שלא שבור לא מתקנים.

בחולון מרוצים מההתקדמות של עמית שמחון, שקלע 16.3 נקודות בשלושת המשחקים האחרונים (8-17 לשלוש), לעומת 4.2 לפני כן. ועדיין, עודד קטש שוב לא זימן אותו לנבחרת. כשחושבים על זה, אם אחרי עונה נפלאה שמחון לא זומן בקיץ, אז למה שעכשיו שלושה משחקים ישנו את מעמדו אצל קטש?

לא בנויה על שחקן אחד. הפועל חולון (צילום: עדי אבישי)

3. לא לוותר על בר טימור

(הפועל באר שבע – הפועל ירושלים 89:88)

כשטיישון תומאס קלע ביוני השנה 12 נקודות בפיינל פור מול הפועל ירושלים בדרך לגמר עם חולון, אף אחד לא חשב שהתחנה הבאה שלו תהיה דווקא בבירה. בכל זאת היה מדובר בשחקן משלים, עם מספרים של 10 נקודות וחמישה כדורים חוזרים למשחק. זר נחמד פלוס, כזה שגם בחולון לא תמיד העריכו. ובדיעבד, אולי לא העריכו מספיק.

אחרי הדיאטה התקציבית, ולצד החתמה מרשימה כמו זו של ג'יימס פלדין (איזו מכונה!), עשו בירושלים כמה החתמות שלא היו עוברות חלק בגרון בתקופה של אורי אלון. טיישון תומאס הוא אחד מהם. אוהדי ירושלים היו קצת מודאגים מהרכש החדש, אחרי שהתרגלו בשנים האחרונות לשמות נוצצים, בוודאי לא לטיישון תומאס או אלכס צ'וברוביץ'.

תומאס התחיל את העונה מאוחר בגלל עונש השעיה של שלושה חודשים בעקבות שימוש בסמים, ומתברר שבירושלים עשו נכון כשחיכו לו. תומאס השתלב במהירות, הוא חיוני, מעורב, קולע, שומר, סוחט עבירות, ונחשב לחלק חשוב בפאזל. בבאר שבע הוא רשם משחק שיא עם 18 נקודות ו-19 כדורים חוזרים (תשעה בהתקפה) – מספרים שגורמים לנו להיזכר בארל ווילאמס ובקווין מגי, משאבות ריבאונדים ואגדות שהיו באמת.

מי שממשיך לאבד ממעמדו הוא בר טימור. מול באר שבע טימור קיבל רק שמונה דקות, הכי מעט העונה, ולמעשה הפך להיות האחרון ברוטציה בין הגארדים. עודד קטש חייב לקחת אותו כפרויקט, להאמין בו ולתת לו דקות משמעותיות יותר. אז ברור שתמיר בלאט תמיד יקבל עדיפות אצל קטש, אבל חשוב לזכור שטימור הוא עדיין אותו שחקן מוכשר ואנרגטי. אם הפועל ירושלים רוצה להגיע רחוק, היא תהיה חייבת להכניס אותו לקצב.