באמת שמתחשק לפתוח את הטור בכתישת הפועל ירושלים, שאיבדה את התואר בצורה כל כך רשלנית, שכמעט ומשכיחה את הפאשלות של מכבי תל אביב העונה. אולי גם בקיטורים אודות השיטה שמאפשרת לקבוצה שמסיימת עונה סדירה עם מאזן שלילי לזכות באליפות. אבל ביום שאחרי הסנסציה הגדולה והאמיתית של עונת הכדורסל המקומית, צריך לדבר בראש ובראשונה על האלופה.
מכבי ראשון לציון, לפחות זו של החודש האחרון, היא בהחלט אלופה ראויה. קבוצה שמדיחה את מכבי חיפה החזקה במשחק חמישי בחוץ, מעיפה את מכבי ת"א בחצי הגמר וגוברת על האלופה היוצאת בביתה שלושה ימים לאחר מכן, הישגים שהם בחזקת בלתי אפשרי בכדורסל שלנו, ראויה לכל המחאות. וכן, גם לצלחת.
- ליונס יקבל חוזה משודרג, מונרו צפוי לעזוב לאירופה
- שון דוסון: עכשיו אני יכול לצאת ל-NBA בראש שקט
- אלבום למזכרת: האליפות של מכבי ראשון לציון בתמונות
הקרדיט להישג הגדול מתחלק בין לא מעט אנשים. בראשם ניצב שחקן העונה, דריל מונרו, שבשלושת משחקיו האחרונים העונה הוכיח שאפילו ההשוואות שנערכו בינו לבין קווין מגי המנוח לא מופרכות לחלוטין. 25.3 נקודות למשחק ו-80 אחוזים לשתי נקודות השיג מונרו באותם משחקים מול גבוהי חיפה, ת"א וירושלים שנראו חסרי אונים מול השכל, הכוח והטאצ' המדהים שלו. החסרונות שלו אולי גלויים לכל, אך בהחלט מדובר באחד הגבוהים הטובים ביותר שנראו במחוזותינו בעשור האחרון.
דוסון. משחק היסטורי (דני מרון)
ונעבור, בהנאה רבה, לשון דוסון. כמעט לכל שחקן מצטיין יש את המשחק הספציפי שהפך אותו מעוד שחקן טוב לאחד מהגדולים באמת. למיקי ברקוביץ' זה קרה עם 44 הנקודות שקלע מול טורקיה באליפות אירופה ב-1975, ולעודד קטש היה את אותו משחק היסטורי מול ריאל מדריד. ההופעה של דוסון במחצית השניה של הגמר, לאחר פתיחת משחק איומה, שייכת כנראה לאותה קטגוריה. הגארד, הסופר מוכשר של הכתומים, נראה מוכן לעשות את הצעד הגדול הבא בקריירה שלו.
גם עבור אבי בן שימול מהווה המשחק רגע מכונן בקריירה, שלא התרוממה לגבהים כפי שציפינו לאור הישגיו הגדולים בימיו כשחקן נוער. משחקו האינטליגנטי של הגארד, שנחשב כבר לוותיק, עזר מאד לקבוצתו לחזור למשחק לאחר פתיחה רעה, לשמור על היתרון בסיום, והעניק לו תואר חשוב ואולי גם הכרה ראויה לאחר שנים רבות.
לקרדיט ראויים גם ניצן חנוכי, הלב והשכל של קבוצתו (למרות משחק חלש בגמר), הסקורר מארק ליונס ואפילו שרון דרוקר שאחראי במידה רבה מאד על בניית הסגל. אבל מעל כולם ניצב המאמן שחגג סוף סוף, לאחר קריירה שמשתרעת על פני יותר משלושה עשורים, תואר מקומי ראשון. הדרך בה ניהל אריק שיבק את המשחק הזכירה מאד את הדרך בה ניהל את קבוצתו מאז התמנה למאמנה.
שיבק. בשנה הבאה בירושלים הבנויה? (דני מרון)
ניהול שקט (שמנע קריסה גם במינוס 13 בפתיחה), חכם (מעבר מתוזמן באזורית, שימוש נכון בבן שימול) ומשופע בניסיון (צמצום הרוטציה, הליכה עד הסוף עם השחקנים עליהם הוא סומך ברגעי האמת). שיבק שטען לא אחת (ודי בצדק) כי איננו זוכה לקרדיט הראוי לו על הישגיו בארץ ובאירופה, עשוי לזכות בו הפעם ואולי אפילו במינוי למשרת מאמן הקבוצה אותה ניצח. לכל הפחות הוא יזכה לענוד על אצבעו טבעת אליפות ישראלית.
ואחרי פסקת המחמאות, באמת שאי אפשר בלי להתייחס להופעה של האלופה היוצאת. אם את משחקה של מכבי ת"א מול ראשל"צ ביום שני כיניתי תקציר של עונה שלמה, הרי שאת הרבע השלישי של ירושלים ניתן לכנות באופן דומה. לאחר מחצית בה שלטו בעניינים נקלעו האדומים בפעם המי יודע כמה העונה לתרדמת לא ברורה. בעוד ששחקני ראשל"צ רוקדים על המגרש בדרך ל-26 נקודות ברבע ומהפך בתוצאה, הגיבו חניכיו של פרנקו בפאסיביות מדהימה. אפילו את העבירה הראשונה שלהם ברבע הם ביצעו שבע שניות לסיומו.
גם ההתקפה הירושלמית נתקעה לחלוטין. כשהקלעים לא פוגעים מעבר לקשת, הגבוהים לא מנוצלים נכון, כל מה שנשאר הן פעולות אישיות של ארל רולנד ודונטה סמית'. ברבע הרביעי, כשהלחץ הלך והתגבר צללה יכולתם של האדומים דרגה נוספת מטה, שוב כפי שקרה לא פעם ולא פעמיים ברגעים מכריעים קודמים העונה.
פרנקו. קילל את החוק הרוסי (דני מרון)
דני פרנקו בוודאי קילל באותם רגעים בליבו את יוזם החוק הרוסי, שבגללו היה חייב להציב על הפרקט את יותם הלפרין (שהיכולת שלו לא דמתה לכלום מלבד ליכולת שהוא בדרך כלל מגלה במשחקים גדולים) או ליאור אליהו (עם מופע חלש בהגנה ומביך מקו העונשין). אבל המאמן צריך לבוא בטענות גם אל עצמו.
ההחלטה שלא לרשום למשחק את ג'וש דאנקן, אחד מהכלים ההתקפיים המשמעותיים של הקבוצה, גם במצבו הנוכחי, ולרשום במקומו את אדגר סוסה שראה חמש דקות פרקט מאז הגיע לקבוצה, נראית בעיתית מאד. גם השימוש בהגנה האזורית בפתיחת המשחק ולא בהמשכו ושיתופו של איליי הולמן ל-15 דקות בלבד נראים בדיעבד כטעויות משמעותיות.
עם הפיטורים הצפויים, לפרנקו יהיה ככל הנראה לא מעט זמן לחשוב על אותן טעויות בתקופה הקרובה. הוא יכול לפחות להתנחם בעובדה שהוא לנצח ייזכר כמאמן הראשון שהביא אליפות להפועל ירושלים. הראשון מאז שמעון שלח לזכות בשתי אליפויות רצופות עם קבוצה שאיינה מכבי ת"א הוא כנראה כבר לא יהיה.
שחקני ראשל"צ חוגגים. עונה משוגעת (דני מרון)
זו הייתה עונה משגעת, מהצמודות ביותר אי פעם, עם הפיינל פור הצמוד והמפתיע בכל הזמנים. לא פלא שבעונה כזו האלופה היא אולי הקבוצה המשוגעת ביותר בליגה. קבוצה שהתחילה את העונה בצורה נפלאה, כמעט והתרסקה במשכה וסיימה אותה בפיניש יוצא דופן.
רמת הכדורסל הייתה שוב רחוקה מלהרשים, פועל יוצא של העונה הקטסטרופלית של מחזיקת הגביע והחלשה של האלופה היוצאת. נראה שלנוכח אירועי העונה, ובעיקר אלו של החודש האחרון, יחלו לא מעט קבוצות את עונת 2016/7 עם חלומות ושאיפות ללכת בה עד הסוף. הרי אם ראשון לציון, שבסוף אפריל הייתה בסכנת אי העפלה לפליאוף, הוכתרה לאלופה, למה לא אנחנו בעונה הבאה? לג'ינג'י יש בוודאי תוכניות אחרות לגמרי.
מה דעתך על הכתבה?