Sport1 Banner

"מי האמין שנגיע להישגים כאלו, זה היה בגדר חלום"

מיקי ברקוביץ'
מיקי ברקוביץ' | צילום: דני מרון

מיקי ברקוביץ' נזכר בזכייה ההיסטורית עם ב-77 והפספוס הגדול בקריירה

(גודל טקסט)

שנת 1977 הייתה שנה מיוחדת עבור אנשים רבים, ואולי בעיקר עבור מיקי ברקוביץ', שגם רשם את הפריצה הגדולה שלו כשחקן כדורסל מקצועי וגם התחתן עם חברתו שלי. "כיום לחיות עם אישה אחת 38 שנה זה ייחודי יותר מאשר כל הניצחונות והתארים", אומר מי שהוגדר ככדורסלן הישראלי הטוב בכל הזמנים.

 

מיקי ברקוביץ' היה רק בן 22 כשהגשים את חלומו הגדול והצטרף למכבי, בה החל את צעדיו הראשונים כשחקן נבחרת הילדים ואחר כך כשותף בקבוצה הבוגרת, עד שעבר לקולג' אמריקאי. בזמן שהוא קלע סלים בנבאדה, קבוצתו האהובה דשדשה בבית. לכן, כששמעון מזרחי התקשר אליו וביקש שיחזור לעונת  76-77 לא היה דרוש הרבה כדי לשכנע אותו. אבל למרות זאת, הוא חשב שהוא מגיע רק לחזק את מכבי, ולא העז לחלום על מעבר מכך.

 

"כשהצטרפתי לקבוצה, מי בכלל האמין שנגיע להישגים כאלו ומי חשב שזו תהיה הפריצה שלי לרמות הגבוהות ביותר?" הוא מודה. "היום זה נראה ברור כשמכבי מועמדת לפיינל פור כבר בתחילת העונה, אבל כשהתחלנו להשתתף במפעל הזה, אולי רק מנהלי הקבוצה חלמו על זה, וזה היה בגדר חלום רחוק. לא חשבנו שנוכל להעפיל לעוד שלב ועוד שלב".

 

את הסיפור של העונה החשובה ביותר בתולדות הקבוצה הביא הבמאי דני מנקין בסרטו התיעודי "77-78 – על המפה" שסוקר את עלייתה של מי שהפכה לקבוצה של המדינה על רקע האירועים הפוליטיים של אותה תקופה, ובהם ביקור סאדאת והשלום עם מצרים, התפטרותו של יצחק רבין בשל חשבון הדולרים של אשתו והמהפך הפוליטי.

 

השנה ההיסטורית ההיא לא סימלה רק ניצחון ספורטיבי, אלא הרבה מעבר לזה. לא רק שמכבי העפילה לראשונה לגמר הגביע האירופאי, אלא גם הצליחה להביס מתחרות חזקות ולהחזיר את החיוך למדינה הצעירה. "כששיחקנו לא הרגשנו כמכבי תל אביב, אלא כנבחרת ישראל שמייצגת את המדינה", אומר ברקוביץ'. "לייצג את המדינה ואת העם כקפטן גרם לי להרגשה עילאית ולהתרוממות רוח, למרות שבסך הכל הייתי על הפרקט".

 

החזירו את החיוך למדינה. ברודי וברקוביץ' לאחר הזכייה ההיסטורית ב-77 (שמואל רחמני)

 

הבנים של ראלף

 

המשחק ששינה את הכל, זה ששם את ישראל "במפה", כפי שאמר אחר כך טל ברודי במשפט שהפך לקלאסיקה, היה נגד צסק"א מוסקבה. שלוש שנים בלבד אחרי מלחמת יום כיפור, זו שבמהלכה אמר משה דיין "זה חורבן בית שלישי", ובעיצומה של המלחמה הקרה, הצטלבו בחצי הגמר הקבוצה הישראלית החדשה מול קבוצתו של הצבא האדום.

 

צסק"א סירבה להגיע לישראל ורשמה הפסד טכני, ובמשחק הגומלין הקבוצות נפגשו במקום ניטרלי – העיר וירטון בבלגיה. יום המשחק נקבע ל־17 בפברואר, יום הולדתו ה־ 23 של ברקוביץ'. בחגיגה הצנועה שערכו לו חבריו במלון היחיד בעיר, אמר השחקן לחבריו שבתור מתנת יום הולדת הוא מבקש ניצחון.

 

גם רtלף קליין, המאמן, לא היסס לומר לשחקניו כמה חשוב המפגש הזה. "אם תנצחו את הקבוצה הרוסית, לעולם לא תשכחו את המשחק", אמר לשחקניו. "כולנו היינו בניו של ראלף, וגם אני אישית גדלתי על ברכיו. הוא לקח אותי בתור ילד, בוסר עם כישרון, וידע להגשים לי את כל החלומות", נזכר ברקוביץ'.

 

כולם היו בניו. ראלף קליין ז"ל (לעמ)

 

ובאותו רגע שהוא אמר לכם את המילים הללו, לא חשתם שגורל האומה מוטל על כתפיכם הצעירות?

 

"בוודאי, אבל זה דרבן אותנו. הרי ייצגנו את העם בישראל ובגולה, וידענו שאנחנו מייצגים את אלו שנמצאים ברוסיה מאחורי מסך הברזל, מסורבי עלייה. לפני כמה שבועות פגשתי מישהו שגר בברית המועצות בזמן המשחק, ועלה ארצה מאז. הוא סיפר לי שההורים שלו ישבו בבית והאזינו בחשאי למשחק בטרנזיסטור ושהניצחון נתן להם תקווה. זה מרגש אותי".

 

בזמן המשחק, ידעתם שאתם עושים היסטוריה?

"כן".

 

ראלף קליין ז"ל חוגג היסטוריה (שמואל רחמני)

 

רגע האמת הגיע. באולם הקטן שיכול היה להכיל 400 מושבים הצטופפו 1,000 אוהדים, כולם ישראלים. הקהל סחף את מכבי למשחק נהדר והשחקנים הסובייטים נראו כאילו לא הבינו מה עובר עליהם. הסיום היה מפואר: 79:91 למכבי. ולחשוב שמנהלי הקבוצה חששו מהפסד של 40 נקודות.

 

זה היה האות לפתיחת החגיגות ליד הבריכה בכיכר מלכי ישראל, שאף אותן שילב מנקין בסרטו ושנראו למתבונן מהצד כאילו מכבי כבר קיבלה את הגביע הקדוש. כאן קבעו האוהדים את השיר שילווה אותם בשנים הבאות "הו הא מה קרה, צסק"א אכלה אותה". זה היה הרגע שבו מכבי הפכה לסמל, לקבוצה של המדינה. "אפשר להגיד שמצב הרוח וההרגשה של המדינה ביום שישי בבוקר הייתה תלויה בניצחון או בהפסד של מכבי בחמישי", אומר ברקוביץ'.

 

החגיגות בכיכר (לעמ)

 

חודש וחצי לאחר מכן הגיע תורו של משחק הגמר מול ורזה, הגביע וההיסטוריה. מאז השיג ברקוביץ' 19 אליפויות, 17 גביעים, מתוכם שני גביעי אירופה ופרס מפעל חיים, שהוענק לו בשנה שעברה.

 

יוצא לך להיזכר באותה שנה לפעמים?

 

"כן, כמו הרבה אנשים שאוהבים לחשוב על הזיכרונות הטובים, גם אצלי זה עולה לפעמים. ואם זה לא עולה, אז מזכירים לי את זה. כשאני הולך ברחוב נותנים לי כבוד, לא רק לי כשחקן, אלא גם לתרומה ולהישגים שעשינו כמכבי וכנבחרת ישראל".

 

הפספוס הגדול

 

ברקוביץ' נולד לפני 61 שנה בכפר סבא, בן יחיד להוריו. כשהיה בן 6 הגיעו לתל אביב, שם התחיל לשחק, כאמור, במכבי העירונית. הוריו לא שבעו נחת מבחירתו של בנם לעסוק בספורט.

 

"להורים שלי, שנולדו ברומניה הקומוניסטית, הייתה מטרה אחת והיא שהבן שלהם ילמד ויהיה 'אינג'יניר'. טוב, הם לא אמרו באיזה תחום, אז נהפכתי למהנדס לכדורסל", הוא צוחק. "אבל ייאמר לזכותם שברגע שראו שאני משקיע ומצליח הם ליוו אותי לכל המשחקים ואמא תמיד הייתה שם בשבילי עם ארוחה חמה".

 

אחרי העונה המוצלחת ההיא, הגיעה הפנייה מה־NBA, חלומו של כל שחקן. רק שאצל ברקוביץ' העניינים לא הסתדרו לשביעות רצונו. "ב־79' שיחקתי עם נבחרת ישראל באיטליה ונבחרתי לשחקן המצטיין ומלך הסלים של אירופה. לא ידעתי שבאותו זמן נציגים מה־NBA עוקבים אחרי", הוא מספר.

 

אחרי הגמר ניגש אליו יובי בראון, אז המאמן של אטלנטה והיום פרשן, והציע לו להיבחן לקבוצה. "באתי למכבי תל אביב ואמרתי להם שיש לי הצעה לשחק, והם, שלא האמינו שאקבל הצעה קונקרטית, שחררו אותי למבחנים שנערכו במשך שבועיים", הוא משחזר. "כשקיבלתי הצעה מאטלנטה, מכבי לא שחררה אותי כי היה לי חוזה לשנתיים. עד היום, כשאני מסתכל על הקריירה העשירה שלי, החוליה החסרה שלי היא ה־NBA . זה הפספוס הגדול".

 

וכשאתה רואה עכשיו את עומרי כספי ודייויד בלאט שמככבים שם?

 

"הם מביאים הרבה כבוד למדינה ולעם היהודי. אני מחזיק לדיוויד אצבעות מפה. הוא השגריר הכי טוב".

 

"השגריר הכי טוב" דיוויד בלאט (Gettyimages)

 

ומה לגבי זה שלא הפכת מאמן במכבי? גם זה פספוס מבחינתך?

 

"לא רציתי ללכת לאימון, כי עבורי להיות מאמן זה כמו להיות שחקן, עם אותן שעות ארוכות לאימונים ולמשחקים. בחרתי להיות מנהל מקצועי ובעלים של כמה קבוצות. עניין אותי יותר לקחת אחריות מקצועית וניהולית, לבחור שחקנים ומאמן, לעסוק בתקציבים. האמת היא שזה שוב מדגדג לי והייתי הולך לכיוון הזה עוד פעם, ויכול להיות שעוד אעשה זאת, אם יהיה פרויקט יפה שאוכל להוביל אותו לרמות הגבוהות".

 

מה אתה חושב על השחקנים שמשחקים כיום במכבי?

 

"זה אחרת. אצלנו היו שחקנים של הרבה שנים באותו מועדון, טל ברודי, מוטי ארואסטי ואחרים. הם באו לתקופה. היום משחקים שנה והולכים אחרי הכסף ואין המשכיות. אולי זה טוב לשחקנים, אבל לקבוצה זה טוב פחות. במשך השנים היו לי הרבה הצעות לעבור לקבוצות אחרות, אבל לא עשיתי את זה מתוך נאמנות לסמל, למועדון ולמדינה. היום כל זה תופס פחות. היתרון של מכבי היום הוא ההנהלה שנמצאת שם עוד מהתקופה שלי: שמעון מזרחי, אודי רקאנטי ומשפחת דורפמן. הילדים שלהם כיום ממשיכים את המסורת".

 

"אצלנו היו שחקנים שהגיעו להרבה שנים למועדון". ברקוביץ' וברודי עם גביע אירופה (שמואל רחמני)

 

אתה שומר על קשר עם המועדון?

 

"בוודאי, אנחנו בקשר טוב והדוק. אני ידיד טוב שלהם ואנחנו נפגשים הרבה, לא רק באירועים ספורטיביים".

 

מי יהיה השם החם הבא? אתה יכול להמר?

 

"כרגע אני לא רוצה להביע דעה. אני מעריך את המועדון שתמיד הביא ויביא הישגים. אבל בהחלט הייתי רוצה לראות יותר ישראלים מובילים שם, כמו בתקופה שלי. מוטי ואני היינו אבני היסוד, אחרינו היו קטש, שפר, ג'מצ'י, הנפלד וגודס. זה חשוב".

 

מכבי היום היא אותו סמל, היא הקבוצה של המדינה?

 

"דבר ראשון למכבי יש מאות אלפי אוהדים, ואני לא חושב שאני מגזים. כשהיא מגיעה לדרגים הגבוהים, אם זה לפיינל פור או אם היא זוכה בגביע, מעבר לזה שהיא מייצגת את המועדון, היא מייצגת את המדינה. כך הרגשתי, ואני נתקל בזה עד היום. ועדיין אי אפשר לשכוח שאז היה ערוץ אחד ולא היו כל כך הרבה ערוצי ספורט, וכיום יש עוד קבוצות שמתחרות איתה".

 

כיום עובד ברקוביץ' כיזם בתחום הנדל"ן והוא עוסק בביטוח בחברת מארש הבינלאומית. יש לו שלושה ילדים וחמישה נכדים: שניים מבתו עדי שמתגוררת בארה"ב, ושלושה מבנו רועי, שהיה שחקן כדורסל מקצועי אבל פרש בשל פציעה. ניב, בנו הצעיר, מתגורר באילת ומשחק בקבוצה המקומית זו השנה השנייה.

 

הנכדים מגלים סימני אהבה לכדורסל?

 

"הנכדים ספורטיביים ואוהבים כדורסל וגם כדורגל. אם הם יבחרו בכדורגל אתבאס, כי המשחקים בבוקר של שבת וזה יום המנוחה שלי".

 

אתה עדיין משחק?

 

"לפעמים, עם הבן. תשמעי, זה לא אותו גיל ולא אותו רגש, אבל הכדורסל עוד זורם בדמי".

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי