Sport1 Banner

מה גרם לפשיטת הרגל בחוד של נבחרת איטליה?

כאלה חלוצים אין שם כיום
כאלה חלוצים אין שם כיום | צילום: Gettyimages

היורשים של טוטי ודל פיירו לא הגיעו, רק שמות בינוניים. כך נעלמו החלוצים

(גודל טקסט)

בשנים האחרונות, כשחושבים על נבחרת איטליה מיד קופצים השמות של ג'יג'י בופון, ג'יורג'יו קייליני ולאונרדו בונוצ'י. מאז ומתמיד הייתה הנבחרת הכחולה ידועה בהגנת הברזל שלה, שכללה שמות כמו שיראה, בארזי, מאלדיני וקנבארו. לדבר אחד אין זכר מההיסטוריה המפוארת של הסקוואדרה אזורה: התקפה. 

איטליה הגיעה לישראל עם כוכבים בחלק האחורי, אבל בכל הקשור לחלוצים ארץ המגף נמצאת ממש בפשיטת רגל. שמות בקליבר של רוברטו באג'יו, אלסנדרו דל פיירו וכריסטיאן ויירי לא קיימים אצלה. גם יורשים ללוקה טוני ופיפו אינזאגי לא תמצאו שם. מי שאמורים לפתוח בחוד של ג'יאמפיירו ונטורה הם הצמד מיורו 2016, גרציאנו פלה ואדר. האחד פרץ לתודעה העולמית בסאות'המפטון, אבל בחר את הכסף הגדול של הליגה הסינית במקום להיאבק באירופה. האחר הרשים בסמפדוריה ונבלע באינטר. איך זה קרה? 


באג'יו מול אדר, יחי ההבדל (Gettyimages)

בחירות רעות

הסיבה הראשונה שנעוצה בכישלון ההתקפה האיטלקית היא הסתמכות על שחקנים לא יציבים. האזורי בנו במשך שנים על כך שמריו באלוטלי יהיה הדבר הגדול הבא, בטח אחרי יורו 2012. מה שקרה בפועל זה שמאז אותו משחק מפורסם מול גרמניה החלוץ התעסק בעיקר במריבות עם מאמנים, חיי לילה והרבה פחות בלשים את הכדור ברשת. 

עוד שחקן שעליו בנו חומות ומגדלים הוא צ'ירו אימובילה. אחרי שסיים כמלך שערי הסרייה A בעונת 2013/14 (22 שערים) כשהוא רק בן 23, הוכתר שחקן טורינו דאז כיורשו של ויירי. מאז הוא הספיק להיכשל בדורטמונד, לדשדש בסביליה, לחזור לטורינו לחצי עונה ועכשיו לנסות ולשקם את הקריירה בלאציו. מאוגוסט 2014 ועד לכתיבת שורות אלה, אימובילה הבקיע 11 שערים רשמיים בלבד בקבוצותיו השונות. 


אימובילה ובאלוטלי, בין הבטחות למציאות (Gettyimages)

הזרים שולטים בסרייה A

אם מסתכלים לעבר הסגלים של הקבוצות הגדולות, מבינים שחלוץ איטלקי זה לא מה שמחפשים שם בשביל לזכות בתארים. לדאבליסטית יובנטוס אין העונה חלוץ איטלקי אחד בסגל הנבחרת (ובכלל בקבוצה), דבר שלא קרה שם מאז 1929. אצל מילאן יש אחד כזה בשם ג'יאנלוקה לפאדולה, מלך השערים בסרייה B בעונה שעברה. כרגע הוא לא מצליח להרשים את מונטלה בשביל לקבל מקום ב-11. אינטר מתכבדת אך ורק באדר בתור החלוץ האיטלקי, וגם הוא לא באמת Made In Italy. 

נאפולי מחזיקה בשם מבטיח אחד בלבד: מאנולו גביאדיני, שכיכב בישראל ביורו הצעירות ב-2013. למרות שהוא נחשב לפוטנציאל גדול, זימון למשחק הקרוב הוא ולורנצו אינסינייה לא קיבלו. ובכלל, גביאדיני עדיין לא מצליח להשתחל להרכב של מאוריציו סארי. רומא נועלת את הרשימה עם שני חלוצים: סטפן א-שעראווי (24), שמכת הפציעות שלו מונעת ממנו עד עכשיו את הפריצה הגדולה. החלוץ השני עונה לשם פרנצ'סקו טוטי, והוא פרש כבר לפני עשור מהמדים הלאומיים. 

לוונטורה למעשה נשאר לחפש במועדונים הקטנים יותר, והאמת ששם יש מציאות. אנדראה בלוטי מטורינו פתח את העונה עם ארבעה שערים בשני מחזורים, זומן לסגל אך נפצע באימון המסכם לפני ההמראה לישראל. החלוץ בן ה-23 הוא התקווה האיטלקית החדשה שנרקמת לה ממש בתקופה האחרונה. השם השני הוא לאונרדו פאבולטי מגנואה, שלמרות יכולת טובה בעונה שעברה נשאר מחוץ לסגל של אנטוניו קונטה ליורו, מה שגרם לביקורת מצד כלי התקשורת. לחיפה הוא הגיע, אך לא צפוי לפתוח. השם האחרון הוא דומניקו ברארדי מססואולו, שלא המריא לארץ בגלל פציעה ועדיין לא קיבל צ'אנס של ממש בסגל האיטלקי. 


אנדראה בלוטי, עדיין הבטחה (Gettyimages)

יובנטוס ויתרה

קשה להתעלם מזה, אבל החלוצים שהוזכרו בתחילת הכתבה צמחו, פרצו או הגיעו מתישהו ליובה. אוהדי היריבות לא יאהבו את העובדה, אבל יובנטוס היא באמת מייצרת אגדות הנבחרת הגדולה מכולן. אלא שדווקא הפרויקט שהחל בימי ההנהלה בראשות אנדראה אניילי, שמטרתו הייתה איטלקים בקבוצה של איטליה, שינה כיוון. בהרכב הראשון של הגברת יש כיום ארבעה איטלקים. זה לא רע, אך מדובר באותה רביעיה אחורית: בופון, קייליני, בונוצ'י וברצאלי. בהתקפה, כאמור, אין אף שם מקומי. ליובנטוס לא חסרו אופציות של שחקן חוד תוצרת הארץ (והמועדון), אך ההעדפה הסופית הייתה להביא את היגוואין ופיאצה ולצוות אותם לדיבאלה ומנדז'וקיץ'. 

סימונה זאזה, שחקן שצמח ביובה ופרץ בססואולו, שיחק בעונה שעברה בקבוצה ולא מצא את מקומו בהרכב למרות יכולת לא רעה. הסיבה לפרידה ממנו טמונה בעבודה המנטלית הרבה שאליה יידרשו במועדון. גם ברארדי גדל ביובה ואפילו יש לה זכות ראשונים לרכישת הכישרון, ולמרות זאת בקיץ לא טרחו בטורינו להגיש הצעה על אף חיזורים מצד אינטר. גם אימובילה גדל ביובה ויצא למסע בגלל שבמועדון חיפשו אלטרנטיבות אחרות. בעבר יובנטוס הייתה עם חוד איטלקי טהור. באמצע שנות ה-90' הוא הורכב מג'יאנלוקה ויאלי, פבריציו רבאנלי ורוברטו באג'יו. דל פיירו ירש את האחרון, כריסטיאן ויירי בא אחר כך ופיפו אינזאגי היה שם גם הוא עד לבואו של דויד טרזגה ששבר את ההגמוניה הכחולה בהתקפה. כיום מעדיפים שם חלוצים שנושקים ל-29 על חשבון כישרונות מקומיים וצעירים, גם אם המחיר הוא 90 מיליון יורו. 


כאלה כבר לא מייצרים שם (Gettyimages)

איטליה פחות נוצצת בהתקפה והסבירות שלא נמצא חלוץ אחד גדול לרפואה בשנים האחרונות היא אשמתן הבלעדית של הקבוצות הגדולות, בראשן יובנטוס. גם הסיפורים של באלוטלי ואימובילה היו גורם להוצאת הרוח מהמפרשים והיום שבו יגיח עוד באג'יו להרכב מעולם לא נראה רחוק יותר. יחד עם זאת, אלישע לוי יודע שאותם חלוצי דרג ב' מהכדורגל העולמי כיכבו בקיץ ביורו, תוך שהם מכניעים את קורטואה (בלגיה) ודה חאה (ספרד) בדרך לרבע הגמר. האם הם מסוגלים להצטיין בחיפה? בוודאי. האם הם יהיו מי שיניפו את גביע העולם ברוסיה? אולי, אבל כשחקני ספסל.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי