איטליה בישראל, ואף אחד לא קם. היו ימים שהיו עוצרים את תנועת המטוסים בנתב"ג, שהמדינה הייתה מתחברת מרצון למכונות הנשמה, שכבר היינו עושים חישובים לגבי המשחק, אם תיקו יעזור. ועכשיו מדובר באדישות מופגנת.
כבר שמעתי על חובבי כדורגל קלאסיים שיש להם תוכניות להערב, ולאו דווקא שקשורות במשחק. זה טוב ליהודים? זה מצוין! סוף סוף אנחנו מגיעים לקמפיין חפים מכוונות, נטולי כל לחץ. אין לנו וולשים, שנראים בהחלט עבירים, וגם לא בוסנים, שעל הנייר פראיירים גדולים. המקומות במחלקה הראשונה תפוסים בערך מסיום ההגרלה, ועכשיו זה הקרב על מי ישפר עמדות בקולות הרקע.
כן, כדאי שכבר הבוקר האופטימיסטים, הפנטזיונרים והמהמרים יישרו קו עם המציאות וינקו את הראש מפנטזיות על חבילות תיור לרוסיה. אין, המונדיאל מחוץ לתחום. רק ככה, כשאנחנו באים כאנדרדוג האולטימטיבי, יש קמצוץ של תקווה.
הרי מה שתמיד הרס את הטעם הטוב היו העיניים הגדולות. התקשינו למצוא את מקומנו הטבעי, חשבנו שהוא איפשהו בין גרמניה לבלגיה. לא השלמנו עם הקביעה שהוא יותר בכיוון אלבניה, ועכשיו אפילו האלבנים לא רוצים אותנו ברדיוס הקרוב.
גולסה ואצילי. אחד חימם את קצה הספסל ביוון, השני נמכר לתחתית הבאר בספרד (ערן לוף)
אם נהיה מציאותיים, אנחנו וליכטנשטיין מתחרים על תפקיד הסטטיסט, זה שיסגור את האור ביציאה. איך? יש לכם שוער שעד גיל 35 עמד בשער של הפועל עכו; קשר שעזב את פאוק סלוניקי אחרי שחימם את קצה הספסל; וכוכב גדול שנמכר בשיאו לגרנאדה, תחתית הבאר של הליגה הספרדית.
פעם, מאמן נבחרת יריבה היה מתעכב על הכישרון העולמי של ברקוביץ', ממשיך עם המהירות של רוזנטל, לא שוכח את האגרסיביות של בנין. כעת, כמה הוא יכול לדבר על זהבי? עשר דקות, עם הפסקת קפה באמצע.
אבל זה מה שטוב. מישראל, שפעם הייתה מוקש, נשארה בקושי רוגטקה. אז ייתכן שהיריבה מגיעה קצת מנומנמת, אולי אפילו שאננה.
בופון. היריבה מגיעה שאננה, מעט מנומנמת (ערן לוף)
ב-2001 קבוצה ישראלית צנועה פתחה מסע אירופי שהיה אמור להסתיים חד, חלק וכואב. מי הכיר אז את שביט אלימלך? מי חשב שאסי דומב ייתן כתף לחלוצי פרמייר-ליג? היינו בטוחים שליוסי אבוקסיס אין את המהירות להתמודד עם קשרים אירופיים מובילים. צ'לסי, לוקומוטיב מוסקבה, פארמה, ניצחון על מילאן בקפריסין והפסד בגומלין ברבע הגמר. אולי הזיכרון שלכם לא משהו, אבל אני זוכר שבאמצע השוונג חשבנו שהפועל ת"א היא בלתי מנוצחת, תביאו את כולם, נפרק אחד אחד.
אז גם עכשיו ישראל מגיעה למשחקים מול הגדולות הרחק מאחור. מאמן צנוע, כזה שלא יוצא בהצהרות מפוצצות ונותן את כל הכבוד ליריבות המכובדות. אם נפסיד, זה היה צפוי וידוע מראש, אבל אם יקרה הנס הקטן, תיזכרו באמונה הנבנית ממשחק למשחק ובכוח המתפרץ שיכול להדהים את היבשת. יש תופעות בספורט שאי אפשר להסביר.
מה דעתך על הכתבה?