מאת: בן פורגס צילומים: 2015 WWE, Inc. All Rights Reserved
ביום ראשון הקרוב האירוע הגדול ביותר בעולם ההיאבקות יתקיים. בכל שנה מדובר ברגע המצופה ביותר, הנצפה ביותר והמדובר ביותר. הסופרבול של עולם ההיאבקות. במהלך 30 השנים האחרונות, רסלמניה ניפקה אין ספור רגעים שכל אוהד היאבקות יזכור לעד, מהרגע בו האלק הוגאן הניף את אנדרה הענק ברסלמניה 3 ועד לשבירת הרצף של אנדרטייקר לפני שנה.
אינספור קרבות בלתי נשכחים היו באירוע הענק הזה, אבל אנחנו כאן כדי להאיר זרקור דווקא על המצב ההפוך – הרגעים שכל אוהד היאבקות היה מעדיף לשכוח. לצד כל הרגעים הגדולים היו גם לא מעט פדיחות, החלטות טיפשיות ורגעים שכשאוהד היאבקות מעומת מולם הוא מאחל לקבור את עצמו מתחת לאדמה. רגע לפני שההצגה מתחילה ורגע בלתי נשכח נוסף נוצר, הנה 5 רגעי הרסלמניה שעדיף היה לשכוח.
כשהיאבקות פוגשת את Cops – רסלמניה 12
אחד הדברים החשובים ביותר עבור עולם ההיאבקות הוא ה-Suspension of Disbelief. כלומר, כולם יודעים שזה לא אמיתי – אבל מניחים את זה בצד ונותנים לעצמם ליהנות מהמוצר בתוך גבולותיו. אבל מה קורה ש-WWE עצמם שוכחים את החוק הזה?
מקרה כזה קרה ברסלמניה 12 (1996). גולדאסט, אשר עדיין פעיל היום, היה אז בדיוק בשלב בו הקריירה שלו נסקה. הוא גילם דמות מוזרה, מבלבלת ומלאת משחקי מחשבה הומו-ארוטיים. הקרב שלו באירוע היה מול מי שגילם אז תפקיד המנכ"ל הזמני, רודי פייפר.
המפגש בין השניים הוכרז כקטטה נוסח הוליווד, אך מהר מאוד עבר ממחוזות ה-"להכות אחד את השני עם שלטים" למחוזות ה-"לדרוס את היריב באמצעות מכונית". כשזה לא הספיק, השניים יצאו למרדף מצולם ברחבי אנהיים, כשמסוק מלווה את המרדף שהועבר בדיווחים ישירים במהלך האירוע. למען תוספת ריאליזם, פייפר הועלה לשיחות טלפון במהלך המרדף כדי לעדכן בזמן אמת מה הוא מתכנן לעשות לגולדאסט אם יתפוס אותו, וכדי לקרוץ עוד יותר לאמת, המרדף נבנה כך שיראה כמו מרדף המכוניות שבוצע אחרי שחקן הפוטבול לשעבר או ג'יי סימפסון, שהואשם שנתיים קודם לכן ברצח אשתו וחברה.
המרדף בסופו של דבר הסתיים בכך שהשניים חוזרים בדיוק למקום ממנו הם יצאו (הרי למה לברוח עם רכב אם לא כדי לחזור בדיוק לאותה נקודה) ומסיימים את עניינם באולם המרכזי, אך הרגעים בהם קרב ברסלמניה הפך לסצנה שגורה בפרק של התכנית Cops לא יישכחו במהרה.
*תקציר הקרב. קטעי המרדף הושמטו והסיבות מובנות:
רגע, אז מי הקפטן? – רסלמניה 10
רסלמניה 10 זכורה היטב לרוב אוהדי ההיאבקות הוותיקים בארץ. היו שם רגעים שקשה לשכוח כמו קרב הסולם בין שון מייקלס לרייזר רמון וקרב האחים הטוב ביותר שהיה אי פעם בין ברט לאואן הארט. אך היה שם גם קרב אחד, קצת פחות זכור ויש לכך סיבה טובה – הוא לא התרחש.
בכל הבנייה לאירוע הוזכר כי צפוי להיות קרב 5 על 5, המתאבקים כבר היו מוכנים ולבושים בבגדי הזירה שלהם והמתינו כי מוזיקת הכניסה שלהם תושמע. המועד שנקבע לקרב גם היה אטרקטיבי במיוחד – הוא היה הקרב שאמור היה להפריד בין קרב הסולם לבין הקרב המרכזי על האליפות, בין ברט הארט ליוקוזונה.
רק שהייתה בעיה אחת: לא היה מספיק זמן. הקרב של מייקלס ורמון התארך (לפי עדויות שהתפרסמו לאחר מכן, השניים התבקשו מספר פעמים לסיים את הקרב אך התעלמו), איש לא רצה לפגוע בזמן של הקרב המרכזי ולא ניתן היה להאריך את האירוע בשל הסכמים עם חברות הכבלים וערוצי הפיי-פר-ויו.
הפתרון שנבחר הוא ביטול הקרב, פתרון לגיטימי במצב של חוסר ברירה, ולא הוא זה שהביא את המאורע לרשימה האקסלוסיבית: זה היה האופן בו הדבר הוסבר לציבור שהסיבה הרשמית לכך שהקרב בוטל הייתה שהמתאבקים בקבוצה לא הצליחו להחליט מי יהיה הקפטן. סרטון מהיר צולם שבו רואים את חברי הקבוצה מתווכחים ללא סוף מבלי למצוא פתרון, ועל כן הוסבר שמאחר ולא נקבע קפטן – הם מסרבים לצאת ולהתאבק.
שבועיים לאחר מכן הקרב נערך בתכנית השבועית מנדיי נייט רו, לאחר שכל המתאבקים הצליחו להגיע להסכמה – זה לא משנה מי הקפטן.
רגעים מוצלחים יותר של רסלמניה 10:
אז יאללה ביי – רסלמניה 20
תחשבו על קרבות חלומות בהיאבקות. אתם יודעים מה, אל תחשבו, בקרוב תוכלו לקרוא כתבה בנושא. ב-2004 התרחש אחד מקרבות החלומות האלו: ברוק לסנר נגד גולדברג. למרבה הצער, מהר מאוד התברר כי החלום הפך לסיוט.
ברוק לסנר היה אז (וגם היום) אחד השמות הכי חמים בעולם ההיאבקות. הוא הצטרף שנתיים קודם לכן והספיק כבר לזכות באליפות מספר פעמים ולהיות במיין איבנט של הרסלמניה הקודמת. לעומתו, גולדברג היה אחד מהמתאבקים הכי מזוהים עם הארגון WCW במהלך שנות ה-90 ובמהלך פחות משנה ב-WWE הספיק לנצח את הרוק ולזכות באליפות העולם. קרב בין שניהם היה אמור להיות אחד מקרבות ה"ביגמנים" הגדולים שיש לרסלמניה להציע. הייתה רק בעיה אחת – זה היה הקרב האחרון של שניהם.
כן, רסלמניה הייתה צפויה להיות המועד האחרון שבו השניים צפויים להופיע בארגון. לסנר הספיק למצות את עולם ההיאבקות תוך שנתיים ותכנן מעבר ל-UFC, בעוד לגולדברג פשוט הסתיים החוזה ובשל חוסר שביעות רצון הדדית הוחלט שלא להמשיכו. ועדיין, מדובר בשני ספורטאים שמגיעים להופעה אחרונה בזירה הגדולה ביותר ורוצים לתת שואו לקהל, לא? אז זהו, שדווקא הקהל הוא זה שבחר לתת את השואו.
המידע על כך שמדובר בהופעה האחרונה של השניים דלף לרשת והשניים התקבלו בקריאות בוז צורמות מצד הקהל, שהחליט לעודד כל דבר בנמצא – מלבד את שני המתאבקים. הוא עודד את השופט, את הכרוז, ביצע "גל", הכריז כי משעמם לו ולא חדל מלברך את שני המתאבקים בברכות שלום-ולא-להתראות עם השיר Na Na Na Na Hey Hey Hey – Goodbye האלמותי. מהר מאוד הקרב הפך לפיאסקו, משך הזמן שלו קוצר משמעותית וכדי שהקהל יסיים אותו מרוצה ועם חיוך – הוא הסתיים בכך ששופט הקרב, סטון קולד סטיב אוסטין, ביצע סטאנר על שני המתאבקים וחגג כשהוא שותה בירה בזירה. גולדברג לא דרך שוב בזירת WWE, לסנר? הוא יתמודד במיין איבנט של הרסלמניה הנוכחית. ההיסטוריה תחזור שנית?
אוסטין מסיים את הקרב המדובר בטעם טוב
לפעמים עדיף לא לסגור מעגל – רסלמניה 26
בין אם אתם אוהדי היאבקות ובין אם לא, על מושגים כמו "הדפיקה ממונטריאול" או על היריבות בין ברט הארט לוינס מקמהן כנראה ששמעתם. האירוע, אשר התרחש ב-1997, גרם לגל התעניינות בחברה שעד אותם רגעים הובסה על ידי WCW, יצר את דמותו הדמונית של וינס מקמהן ולמעשה ניתן לומר שהוא אחד מאבני יסוד המרכזיות בשינוי פניה של החברה באותה תקופה.
הדפיקה ממונטריאול
בתוך עולם לא אמיתי, השנאה של ברט הארט לוינס מקמהן הייתה אמיתית. העובדה שאחיו, אואן, נהרג בתאונה שהתרחשה במרכז זירתו של מקמהן בטח ובטח לא עזרה. במשך שנים היה נראה שבשל העובדה שמקמהן ניצח את החברה המתחרה והפך לארגון ההיאבקות המוביל, הוא עשוי להביא לכך ששמו של ברט הארט יישכח מההיסטוריה.
אך לפעמים, 13 שנים אחרי, מצליחים להתגבר ולסלוח. בטח כשמעורב בכך סכומי כסף עצומים על הופעות, מכירות די.וי.די, דמויות במשחקי קונסולה וכו'. אין ספק שהרגע הזה, בו ברט הארט חזר להופיע היה רגע בלתי נשכח, הרגע בו הוא נעמד פנים אל פנים מול שון מייקלס היה דרמה צרופה ולחיצת היד עם וינס מקמהן בסיומה של אותה תכנית שבועית הייתה סגירת מעגל נהדרת.
ואז, הכל נהרס. מקמהן תקף את ברט הארט, היריבות הוצתה מחדש וקרב נקבע לרסלמניה. ברור היה שהכל נבנה כדי לתת לברט הארט לזכות "בנקמה" באירוע הגדול ביותר (וזה אכן מה שקרה). הכל היה טוב ויפה, רק שההיטמן שסבל ב-2002 משבץ ונאלץ במשך תקופה לא קצרה להתנייד בכיסא גלגלים ממש לא היה במצב פיזי להתאבק.
הפיתרון היה בכך שהקרב שונה ל"קרב ללא חוקים" וחברי משפחתו של הארט (הארי סמית וטייסון קיד, "ההארט דיינאסטי") סייעו במשך כל הקרב להארט, שבקושי עמד על רגליו. הארט אמנם ניצח, המעגל אמנם נסגר – אך נדמה היה שניתן היה לסיים את אחת היריבויות הגדולות ביותר בהיסטורית ההיאבקות בצורה קצת פחות… עלובה.
זה התחיל טוב – ונגמר רע. הפיוד בין ברט הארט ווינס מקמהן
אירוע גדול למידות גדולות – רסלמניה 21
לא מעט מפורסמים הידרו את רסלמניה – מפמלה אנדרסון ועד קים קרדשיאן, ממיסטר טי ועד אליס קופר, מדונאלד טראמפ ועד מיקי רורק, כולם היו שם באירוע שמאחד את עולם ההיאבקות עם עולם הבידור. בין אם הם היו מתאגרפים, שחקני פוטבול, מוזיקאים או שחקנים, לכולם הייתה נקודת חיבור משותפת: הם היו מוכרים.
הנה עובדה שכנראה ה-WWE לא ידעו ב-2005: מתאבקי סומו אינם מוכרים. אולי במחוזות יפן, אחת המדינות היחידות בהם הספורט פופולארי, אך לא בשאר העולם ובטח לא בארצות הברית. לכן הבחירה שלהם ביריב עבור ביג שואו לרסלמניה 21 הייתה קצת… תמוהה.
כדי להגדיל את הביזאר, הוחלט כי הקרב בין השניים יהיה קרב סומו. כן, עם כל העניין הזה שצריך להדוף את היריב אל מחוץ לקווים. כל הזמן הודגש כי מדובר יהיה בקרב סומו "אמיתי ולגיטימי", בחירה קצת מוזרה שמדגישה שכל יתר התכנית היא ההפך הגמור.
אבל זה לא הכל – כדי לתת להכל נופך רשמי שני היריבים יצאו עם התלבושת המסורתית של קרבות סומו. למי שלא יודע מדובר למעשה – בחוטיני.
לאחר כדקה, אקיבונו הצליח להדוף את ביג שואו מתחומי הזירה וניצח את קרב הסומו. זה היה חשוב מאוד להגדיל את הלגיטימיות של אקיבונו כי… טוב, אין לי מושג. לוחם הסומו בדרגת יוקוזונה לא הופיע שוב ולביג שואו לקח 3 שנים נוספות כדי להיות מושפל שוב מול יריב סלבריטאי מענף ספורט אחר. לפחות הפעם מדובר היה בפלויד מאני מייוותר.
פיאסקו במשקל כבד – הקרב בין ביג שואו לאקיבונו
מה דעתך על הכתבה?