התחושה הראשונה שממלאת אותך, כלומר, מיד אחרי ההלם, האושר והריגוש שבעקבותיהם, היא הבושה העצמית. אתה מתבייש בעצמך על שלא האמנת מספיק. על שהטלת ספק, שמקורו בחשש, שמקורו באי רצון להתאכזב. רק לא לצפות כל כך – ולהתאכזב כל כך.
אבל הם, למרבה השמחה, האמינו בעצמם. האמינו חזק כל כך, שגברו על הסטטיסטיקה, על היריבה העדיפה, על הספק הממאיר שלך. אז אם אפשר להתנצל ומיד לשאת על כפיים – זה מה שהייתי עושה למכבי תל אביב הזאת, מכבי תל אביב של ליגת האלופות.
קלישאתי ככל שהדבר נשמע, אמש היה זה ניצחון הרוח. אותה רוח שניצחה בכל המשחקים האירופיים האחרונים. רוח זקופת קומה, אך לא יהירה. אופטימית, אך לא זחוחה. והיא נשבה מלמטה למעלה, מהגנה להתקפה, ולא פסקה ולא הסתחררה. אי אפשר שלא לראות שמשהו בריא קורה בקבוצה, משהו יציב ונחוש חי בה, משהו שיודע להגשים מטרה.
דווקא מפני שכדורגל גדול לא נראה כאן. דווקא מפני שלא חסרות טעויות ולעיתים נראה שחסרים כישרונות. מכבי 2015 היא קבוצה שלא מאבדת עשתונות, שלא נשברת. קבוצה שטועה, וסופגת ומפגרת – וחוזרת. שוב ושוב חוזרת. רק זה, בינתיים, הוא הצעד שלה קדימה. בכך היא עדיפה על יריבותיה המקומיות ובעיקר בכך היא עדיפה על עצמה בעונות הקודמות.
אין להסיק מכך שזה יספיק לה. הליקויים עדיין במקומם, והם בולטים לא רק נגד באזל, אלא מול סכנין. ליגת העל, ובוודאי בליגה החדשה שלנו – זו עם כל הגדולות – הם ידרשו שיפור וחיזוק ושדרוג. טקטית, פרסונלית, כללית. חד משמעית.
לא, אני לא מתכוון לשוב ולהתבכיין. לא היום, לפחות. זה הזמן לשמוח, וגם להתגאות נורא. המחשבה על ריאל, או ברצלונה, או באיירן, או צ'לסי, הרי עושה את שלה – כיווצים בלב ונדודים בשינה. אבל מי רוצה לישון עכשיו. את החלום הזה צריך לחוות בעיניים פקוחות.
אי אפשר להשלים את הפנטזיה בלי לערב את הרב מג. את מי שמסוגל, בקסמיו, בנגיעה, להפוך אשליה למציאות חיה. מתברר שהוא לא רק האחד, זהבי. הוא האחד הגדול מסך חלקיו. ואותו, עיתונאים בלתי נלאים שואלים, וממשיכים ושואלים, גם היום: מה יקרה אם תקבל הצעה מקבוצה גדולה? ואני, בצניעות, רוצה לשאול דווקא אותם: איפה, לדעתכם, הוא משחק עכשיו?
זהבי. הוא כבר בקבוצה גדולה (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?