כחצי שנה אחרי שהתרסקה נגד וויילס ונחלה הפסד מינימלי לבלגיה שהשאיר טעם של החמצה, נראה היה ששוב קמפיין שלם אבד, וששוב נבחרת ישראל לא תגיע לשום טורניר גדול. בואו נודה על האמת: לא משנה באיזה הרכב יבחר אלי גוטמן לפתוח הערב נגד אנדורה ואיך יבחר לסדר את המערך שלו על כר הדשא – את שלוש הנקודות שמונחות הערב על כר הדשא בחיפה אנחנו חייבים לאסוף.
רוב שחקני הסגל של גוטמן מגיעים לצמד המשחקים האלה בכושר נפלא, חלקם אפילו בכושר שיא: שמונה משחקני מכבי ת"א שהעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות; מואנס דאבור, שפתח את העונה בצורה חלומית בשוייץ; תומר חמד, שקורע רשתות במדי ברייטון מהצ'מפיונשיפ האנגלית; ניר ביטון, שאומנם לא העפיל לצ'מפיונס, אבל כבש שער ומציג יכולת נהדרת; ונקווה שביברס נאתכו – שבאופן קבוע מציג יכולת טובה בצסק"א מוסקבה וכמעט שלא מרשים במדי הנבחרת – יראה הפעם את מה שהוא באמת מסוגל.
אלא שסביר להניח שהבעיה של נבחרת ישראל תתחיל מיד עם שריקת הסיום מול אנדורה. הרי כולנו מכירים את המנטליות של השחקן הישראלי ברגעי לחץ, וכבר יכולים לדמיין איך הכרוניקה שמוכרת לנו כל כך טוב תכה שוב. רק בנובמבר האחרון, אחרי שהנבחרת הביסה 0:3 את בוסניה באצטדיון סמי עופר, נכנס המאמן הלאומי למסיבת העיתונאים והתקבל במחיאות כפיים סוערות מכל הנוכחים באולם. ההרגשה של כולם הייתה שאנחנו על גג העולם, שאף אחד לא יכול עלינו – מה שהוביל כצפוי להשפלה ביתית 3:0 מול וויילס.
זהבי ובן חיים, בתמונות שנעדיף לשכוח אחרי בלגיה (ערן לוף)
גם למשחק הזכור מול דנמרק בפלייאוף יורו 2000 הגענו עם האף למעלה וקיבלנו בראש – פעמיים. ואי אפשר לשכוח את המשחק מול אוסטריה במוקדמות מונדיאל 2002 אליו הגענו עם החזה מתוח, ואז דאג אנדראס הרצוג לכופף אותנו בבעיטה חופשית בדקה ה-90. וזה רק על קצה המזלג.
ביום ראשון בקרדיף תעלה הנבחרת למשחק מכריע נגד וויילס ותהיה חייבת להשתחרר מגאוותנות הסרק שמלווה אותה במשך 45 שנה. נכון, יש לנו את כל מה שצריך: כוח, מהירות, חוכמה, יצירתיות וערן זהבי. ומקצועית, מלבד גארת' בייל וארון ראמזי, קשה להצביע על שחקן וולשי מרשים בנבחרת הזו. אבל הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא לא מה שיש ברגליים, אלא מה שקורה בראש. ואם ננצח את המנטליות הישראלית, נוכל לעשות זאת גם מול וויילס.
שחקני הנבחרת. שלא יעלה לכם לראש (ערן לוף)
מה דעתך על הכתבה?