שתי סטירות: זאת פשוט לא הליגה שלנו

יותר מהמרחק שבינינו לבין האלופות ממש – צ'לסי, דינמו קייב, והאימה הבאה, פורטו – היה זה המרחק שבינינו לבין חלומותינו, המרחק בין מה שאנחנו לבין מה שחשבנו שנוכל להיות.

אחרי עוד מהלומת מציאות אירופית-קלאסית שכזאת, אי אפשר שלא לתהות שמא התיימרנו, השלינו את עצמנו, ציפינו לחינם. שכן הציפיות, אותן ממזרות ארורות העומדות תמיד בבסיס הסבל, הן שהכשילו אותנו, ולא אבי ריקן, סולל כביש הגישה לאנדריי ירמולנקו באגף שמאל.

• ורמוט לא מפחד מקמפיין בלי נקודה
• הציונים: ריקן ובן חיים הבלם איכזבו, אלברמן נקודת האור
• הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט1

ודווקא היו דקות חיות, נטולות רגשי נחיתות, דקות של כדורגל אמיתי המקפל בתוכו תקווה, כמעט אמרתי גאווה. ודווקא רצו מלשון רצון ורצו מלשון ריצה, ודווקא ניסו בכל מובן. אבל זה שוב היה גדול מדי. כך שאי אפשר להאשים או לכעוס, אלא רק להתאכזב ולחזור מעט מעט, לאט לאט, למימדים הטבעיים, המוגבלים, המקומיים.

זה לא ריקן, אלא הציפיות (ערן לוף)

תחושת ההתפכחות המצננת, המתסכלת, שאפפה עוד שריקת סיום, הבהירה גם לעפים על כנפי היוהרה שזו לא הליגה שלנו. ובהתקף כנות בלתי נשלט – את מי אנחנו מבלפים? גם בליגה שלנו מכבי רחוקה מלדרוס או להקסים. קבוצה שמפסידה בבית להפועל רעננה ומוציאה תיקו בקריית שמונה לא תזעזע את פסגות אירופה. אז עד מחר, או עד המהלומה הבאה, אנחנו יכולים להשתכר מהעלייה לשלב הבתים, להתמכר לאורגזמה התקשורתית – ואז להיבהל מהכשל הביצועי.

אין ממה להיבהל. השאלה היא, האם יש ממה להתעודד. כל הדיבור הפרשני, האקדמי, על הלימוד ותוצאותיו המתקרבות, איכשהו לא משכנע בינתיים. היו הזדמנויות ללמוד, להתנסות ואף לחשוב ולהבין מראש. כרגע, הזיכרון הבוער מבית הספר הזה הוא של סטירות צורבות, כמו השתיים שחטפנו אמש, אחת בתחילת כל מחצית. ככה זה כשלא מספיק חזקים ומפותחים, ומעזים להתמודד נגד ילדים גדולים. לא סתם צורב, צורב-מעליב.  

דינמו חוגגת, מכבי מבואסת. הפסד צורב (ערן לוף)

ובכל זאת, אני לא מאמין שלא לומדים. בהחלט לומדים, גם כשלא מודעים. אלא שלימודים גבוהים כאלה נמשכים שנים. זה לא קורה במשחק, בקמפיין, או בעונה, זה לא תמיד מניב את התוצאות המקוות, וזה דורש המון סבלנות. נקווה שלכולם – לעזאזל כולם, למכבי על כל חלקיה – תהיה סבלנות כזאת. ועוד קודם, ברשותכם, יש הפועל עכו בשבת.

אבל איזה אוהדים, הא? אירופה.

לפחות האוהדים אירופה (דניאל סטרבורבדיס)