ישראל (שוב) לא הצליחה להגיע יורו, אבל נבחרות שחלמו בעבר לעשות זאת, בדיוק כמונו, הצליחו היכן שנכשלנו. זו גם השאלה הגדולה שנותרנו איתה עם סיום הקמפיין ועדיין לא הצלחנו לפצח: איך נבחרות קטנות אחרות מצליחות ואנחנו לא?
הנבחרות שהבטיחו את עלייתן ליורו 2016 לא מתהדרות בליגות טובות מאלה של ישראל ובחלק מהן כלל לא משחקים כוכבים גדולים. אז האם נכונה הסברה שהישראלים פשוט לא יודעים לשחק כדורגל וכי אולי עדיף לנו להתרכז בהייטק? אולי פשוט כדאי לנו ללמוד את סוד ההצלחה של אותן נבחרות שעלו. ועדיף גם ליישם.
- בייל יפגוש את רונאלדו בשלב הבתים ביורו?
- ארגנטינה לוחצת על מסי לחזור מול ברזיל
- הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט1
וויילס: הוולשים חלמו על הגעה לטורניר גדול בדיוק כפי שאנו חלמנו. כמו שאנחנו מצפים מאז המונדיאל 1970 לעלות לטורניר גדול, בוויילס חיכו עוד יותר זמן, מאז 1958 כששיחקו במונדיאל בשבדיה.
אולי זה יישמע קצת מוגזם, אבל וויילס הצליחה בעיקר בזכות העובדה שיש לה שחקן ענק בקנה מידה עולמית. גארת' בייל לקח על הגב שלו את הנבחרת הוולשית: הוא ניצח את אנדורה שהובילה 0:1 עד שהגיע הקשרו הפך את התוצאה ל-1:2, הבקיע צמד בניצחון על ישראל 0:3 וכן שערי ניצחון על קפריסין ובלגיה.
בייל במרכז החגיגות הוולשיות. חלמו והצליחו (Gettyimages)
ההצלחה של וויילס החלה כבר בקמפיין הקודם, למונדיאל 2014 אליו לא הצליחו להגיע. עם כוכב ענק ושחקנים המופיעים בפרמיירליג כמו ג'ו אלן, ארון ראמזי, אשלי וויליאמס ובן דיוויס, ברור שהנבחרת בדרך הנכונה.
אלבניה: המדינה ענייה מאוד והליגה עוד פחות טובה מזו של ישראל, אבל האלבנים הבינו שרק החתמת מאמן זר תעזור. ג'יאני דה ביאסי האיטלקי שאימן בעבר קבוצות כמו טורינו ואודינזה בסרייה A, הגיע עם צוות איטלקי והמהפך המוצלח שעשה מקורו בעבודה קשה.
מאז 2011 הוא שכנע שחקנים ממוצא אלבני ברחבי אירופה להופיע בנבחרת ולא במדינות בהן גדלו. כך הוא העביר לשורות הנבחרת את אטריט ברישה, השוער שנולד בשבדיה ולא ידע מילה באלבנית, טאולנט שאקה שנולד בשווייץ ומככב בבאזל ושחקנים נוספים שהחלו את הקריירה שלהם בבונדסליגה הגרמנית, שווייץ ואיטליה.
דה ביאסי סיפר שעבד קשה על שינוי המנטליות של הנבחרת כדי ששחקניו יאמינו בעצמם. את השינוי נוכל לראות מקרוב ביורו הבא וגם בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2018, כשהאלבנים יפגשו פעמיים את נבחרת ישראל.
בהתאחדות החליטו על מאמן זר וזה השתלם ובגדול (AFP)
איסלנד: נתון מדהים תחילה: באיסלנד מתגוררים בקושי 350 אלף תושבים. הקמפיין האדיר שהוביל אותם ליורו, הופך את האיסלנדים לנבחרת הכי קטנה ששיחקה אי פעם בטורניר גדול.
העלייה המטאורית שלהם החלה בקמפיין הקודם למונדיאל 2014, טורניר ממנו הודחו בשני משחקים על ידי קרואטיה (0:0 ו-2:0). לפני 15 שנה החליטה ההתאחדות המקומית להשקיע במתקנים המקומיים הון עצום. לאורך המדינה הקטנה נבנו מגרשים סינטטיים בהם אפשר לשחק כל השנה ולהתאמן. כמו כן הוכשרו מאמנים בכמות גדולה כדי להדריך את הכישרונות הקיימים.
במקביל שלחו הקבוצות כישרונות לליגה ההולנדית בעיקר, אבל גם לליגות אחרות. אלה הבשילו לכדי שחקנים מוכשרים כמו קולביין סיגטורסון שגדל באייאקס והיום בנאנט, גילפי סיגורדסון קשר סוונזי שגדל באנגליה ושיחק בין היתר בטוטנהאם, אלפרדו פינבוגסון שמשחק באולימפיאקוס ועוד – העיקרון הוא הרבה שחקנים שמסתובבים בליגות הטובות.
בנוסף מונה למאמן הנבחרת השבדי לארס לאגרבק. שהעלה בעבר את שבדיה לחמישה טורנירים רצופים. כנראה שכמו ההתאחדות באיסלנד, גם הוא יודע את העבודה בכלל לא רע.
בקושי 350 אלף תושבים, אבל עלו ליורו (Gettyimages)
צפון אירלנד: עוד אומה קטנה, בה חיים 1.8 מיליון תושבים. היא אפילו לא מדינה עצמאית ונמנית על האי הבריטי. רק בקמפיין האחרון ניצחנו את צפון אירלנד בחוץ, אבל זו השאירה מאחוריה אבק בקמפיין הנוכחי, אולי גם בזכות העובדה ששובצה לבית קל יחסית עם יוון שירדה מגדולתה, רומניה, איי פארו, הונגריה ופינלנד.
מאז ימי בילי בינגהאם שלקח את הנבחרת להשתתפות רצופה במונדיאלים ב-1982 וב-1986 הם לא היו בטורניר גדול. מייקל אוניל הוא מאמן הרבה פחות מוכר, אבל נראה שהוא לקח את המסורת של הנבחרת הצפון אירית והצליח לשכנע את השחקנים שהם מסוגלים.
אוהדי "הירוקים" הניפו כרזות במשחקים "ברוח 1982" והכוונה היתה ברורה. לצפון אירים יש כמה שחקנים מהפרמיירליג כמו קייל לפרטי מנוריץ', סטיבן דיוויס מסאות'המפטון, גארת' מקאולי, ג'וני אוונס, כריס בראנט מווסט ברומיץ', קרייג קאת'קרט מווטפורד ופאדי מקנייר ממנצ'סטר יונייטד. גם אם לא מדובר בשחקנים מהשורה הראשונה בעולם, הניסיון שלהם לשחק בליגה כמו הפרמיירליג מסייע לנבחרת להצליח.
בית קל או שלא, הצפון אירים עשו את שלהם (Gettyimages)
סלובקיה: מדינה בת 5.5 מיליון תושבים שעלתה לראשונה לטורניר גדול מאז פירוק צ'כוסלובקיה ב-1993. אפשר להסביר את ההצלחה שלה קודם במסורת, הרי שצ'כוסלובקיה הייתה נבחרת מצטיינת בעבר בכדורגל, אפילו זכתה ב-1976 ביורו.
הליגה הסלובקית לא מרשימה, אבל סוד ההצלחה הוא השחקנים שיצאו לחו"ל. כוכבים כמו מארק האמשיק (נאפולי), מרטין שקרטל (ליברפול) ואחרים – מבין הסגל שלה רק ארבעה שחקנים משחקים בליגה המקומית. הסלובקים ניסו כמונו בכל קמפיין ונכשלו, ואפילו בקמפיין הנוכחי לא כבשו 345 דקות עד שניצחו בלוקסמבורג 2:4. כנראה שכדי להצליח צריך גם להאמין.
האמשיק. אין לנו שחקן ברמה הזו, אבל אפשר לפחות להאמין (AFP)
מה דעתך על הכתבה?