אני מכיר את התחושה הזו. לפני 16 שנה הייתי על הטיסה שהוליכה את נבחרת ישראל לקופנהגן כמה שעות אחרי שחטפה 5:0 מדנמרק ולפני שפרשת נערות הליווי התפוצצה לה בפנים. היו שם פרצופי דיכאון קשים, והשבועון המנוח "ראשון" אפילו העז למרוח כותרת "נבחרת ישראל מודיעה בתדהמה", ארבע שנים בלבד אחרי הרצח בכיכר.
בעייתי מאוד לשחק במקום שקשה בלאו הכי לשחק בו, אז בטח כמה ימים אחרי שחטפת בבית מהלומה, אבל אין ברירה. הנבחרת הזו, כן הנבחרת הנוכחית, שיחקה נגד בלגיה בירושלים שלושה ימים אחרי שחטפה מוויילס שלישייה בחיפה, והאמת שאפילו שיחקה ממש טוב במחצית השנייה. אם לא טיבו קורטואה, מי יודע איפה היינו נמצאים היום. הרי מה המרחק אצלנו בין סקנדל לפסטיבל? אם אין תכנית ודרך ומשמעת טקטית ואתה מפסיד, מה בעצם יפריע לך לנצח?
היום לפני 22 שנה שיחקה הנבחרת בפארק דה פרנס. זה היה משחק העלייה של צרפת למונדיאל 1994 – המונדיאל שבו לא שיחקה בסוף. המאמן שלמה שרף נפרד מהשחקנים שלו והתכונן כבר לחתום בקבוצה. הוא ביקש מהם רק לא לעשות בושות.
גוטמן אמש. גם שרף חשב בדיוק על קבוצה ואז קרה הנס (אודי ציטיאט)
המשחק היה ב-21:00 שעון פריז, ומי באמת יכול היה לישון כל כך הרבה בצהריים? אז חצי מהנבחרת התגנבה ממלון "קונקורד לאפייט" בפורט מאיוט לחנות נוצצת שמכרה רדיו דיסקים עם צ'יינג'ר בשאנז אליזה. רק שבדרך היו צריכים השחקנים להחליף את הדולרים לפרנקים צרפתיים, למצוא את הדגם הכי "בן זונה", ולהגיע לאסיפה. והתברר להם שהם מאחרים.
אז הם דפקו את הספרינט של החיים שלהם, רצו חצי רובע, מרחק של שתי תחנות מטרו, הגיעו מתנשפים והפקידו את השקיות עם מוצרי החשמל אצל ד"ר רוסנובסקי. ששליימה לא יראה.
זהבי. נדרשת חוצפה ישראלית, כמו בפאריס (אודי ציטיאט)
אחרי כמה שעות הם עלו על הדשא ונתנו לצרפת שלישייה בפארק דה פרנס, בלי הוראות טקטיות ועם הרכב שכלל את רוני לוי כקשר אחורי בודד, שני קשרי 50/50 – נמני וחזן – עטר מתחת לחלוצים ורוזנטל וחרזי בשפיץ. מעוין ושני חלוצים בפארק דה פראנס. אם רוצים למצוא דוגמה לחוצפה ישראלית, זה המשחק הזה.
צ'יינג'רים, ריצת אמוק, הרכב סופר התקפי ושער בדרופקה בזמן פציעות. אם יש משהו שאני אוהב בכדורגל הישראלי זה בדיוק הרגעים האלה. כולם יודעים שאנחנו הולכים לחטוף, ודווקא במקומות האלה, הכל מתהפך. לא כי נעלה, לא כי זה ישנה משהו – יש כל כך הרבה מה לעשות – אלא רק בגלל שזה בדיוק סיפור החיים של כולנו: אין פה רגע דל, או סקנדל או פסטיבל.
מה דעתך על הכתבה?